Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1899-01-01 · חוברת ד · p. Seite 129

129 לתכונת שירי עםנו שרטט ונוע להן אל תשמח ישראל אל גיל כעמים .(נימין ז׳ עמוד אי), אך מוכן מאליו' ט לא יכלו לבטל את הזמרה כי אין אדם שליט כרוחו. דוהר שהיה ישראל שחי בצרה, יותר נחוצה היתד. לו.וטרה• עצובה אשר כה הביע את רוחו ונפשו הנוגה. השיר היה גחמתו האחת בעניו, ועל ידו התנשא לעולם החזיונות. אך ברטת ימי ענותו והיהודי היה נאלץ לשום מסוד, על פניו, אז הלך לבית תפלתו אשר לעתים לא רחוקות נעלם היה מעין ראי ושמה שפך את רוחו בשיריו לפני אביו שבשמים. פיוטים רבים היו בתחלה שיד עם אשר שרו אותם נם בננונים ערביים וברוב העת נעשו לתפלות, יען בית התפלה היה המקום היחיד אשר מ היה כל ישראל משתשע בבת שירתו בלי מנור (ראה בהקדמה לספר שמירות ישראל לר׳ שמואל ננראלא). בית־התפלה נהיה למרכז לא לבד לענינים דתיים, כי אם גם לכל עניני העדה, ושמה מצא כל איש מקום לשיר את שידו אשר בהם הביע את הגיון נפשו. ובצדק יקרא ביתחפלתנו בשם בית הכנסת, כי לא אך להתפלל נאספו שמה, כי אם נם בית מנוס היה הבית הזה להם בעת צרתם, ובו התיעצו נם ע־ד כל עגיניהם הכלליים. בית הכנסת בתור מרכז לכל היהודים, ובחור מקום אשר ט הביעו את כל רוחם בלי מגור ופחד, הזכירם גם את אחדותם מקדם בהיותם חפשים, שלוים ושקטים בארץ אבותם. בבית הכנסת לא היה ירא היהודי להביע את תקותיו לעתיד, כי לא נואש עוד מתקוה לשוב עוד אל הארץ אשר ממנה ננרש בחוקת יד. כמעט כל השירים מלאים תקות כאלה, יען כי אך רעיון'התקוה הזה מלא את לב כל יתד בכל ימי גלותו. ולא נפריז על המרה אם נחליט כי שירים בלא חבת ציץ ותקוה לביאת המשיח אשר על ידו ישוב ישראל לארץ אטתיו לא מצאו כמעט מעולם ממלות בלב המץ עמנו. ולמען לא ישכחו השירים האלה מפי העם, קבעו להם מקום בסדר התפלה. לא אדבר הפעם על ארות תפלות קבועות אשר נסדרו בידי בעלי כנסת הגדולה כמו תפלת .שמונה עשרה־ אשר ציץ בתחלתה וציץ בסופה, כי נם שיד משורדנו אשר חיו כמה מאות שנה אחרי אשר הלך ישראל בטלה, כמו השיר .ציץ הלא תשאלי■ לרבי יהודי הלוי שטדם כמעט בפי כל איש יהודי אשר שפת עט לא זרה לו. השיר .לנה דודי• לרבי שלטה אלקבץ הטלא חבת ציון וחקות ישראל הכה כ־כ אח שרשיו בלב כל אחינו, עד ני גם הרבנים המתקנים לא הרהיבו עח בנפשם להכחידו מסדר תפלתם החדש. במאות השנים האחרונות בימי התפתחות החסידות והקבלה אשר רדפה את כל בעל לשץ ומדקדק, בעת הזאת חדל כמעט למוד השפה העבדת בקרב חמץ העם; וע־י אמירת .והר• הכתוב נשפת ארמית בלולה אשר לא הבינוה, יען יראו לרדת לעמקם של המודות האלה, הסכינו רבים מהמון העם גם להתפלל מבלי להבין את פירוש המלים. דוחו־ שהרט בעלי הקבלה למצוא טנוח ורמזים בכל מלה ומלה שבסדר התפלה כן ירא העם לירד לעמקה של השפה הקדושה. אחת הסבות הראשיות אשר הסט כי תשכח ארע מפי הב המון עמנו היא כי קראו לשפתנו בשם לשון הקודש, לכן יראו להשתמש בה לדבדם שבחול. מונן מאליו כי נימים אשר פרחה הקבלה ירדה יריעת השפה העבדה ולא העיזו עור לשיר אמה שיר חדש או שיר ישן בחור תפלה, כי אם בחור שיר חול. ושיד התפלה אשר מקודם כשירי־עם היו, לא הבינם עוד איש מהמץ העם. אך טי מאחינו לא יחוש את כה הזמרה? מי מישראל לא ישבע עונג לשמע זמר או שיר נעים אשר ישכיחהו את צרותיו וחלאותץ! ואף העני הנדכה והנענה שבהסיה או בפולין, אשר בכל ימי השטע לחם צר. מים לחץ וחרפות ונדופים לאץ ממסר מנח .11<81ז**נם1גםט 11011ז*1נם!ע 0