Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1899-01-01 · חוברת ד · p. Seite 123

זקנה ובחרות 123 הם סבלים תב ישותם בהיהדוח או חבטת ישראל עד שכמעט לא ישאר מקום בלבם בעד היהודים עצמם. כלנו מבינים את העוו שבהתלהבותה של בל אומה ולשון שטמשת בקרבה את הכח .להיות לאור נוים", אבל הננו גם יודעים היטב את הבוסר שמצים רבים מאתנו לתת בעד האור הזה; הננו יודעים עד היכן הדברים נוטים, באשר נשמע אחד מנדולינו טבריז באזנינו: אמנם כן, הקשר שאנחנו בני ישראל קשורים בו, הוא קשר רוחני, קשר שקשר אותנו עד כה ושיקשר אותנו כל היטים, אבל לא קשר־מדיני שכבר נססק בעזית ה׳ למען נניד שטו בין כל העטים והלשונות [אברהם גיינעי]; ועל כן רק באותה שעה שנהסוך את הסדר ונחזור את העטרה ליושנה בקדיטת ישראל לישראלותו והיהודים להיהדות, כאופן שכל אחד מאתנו יוכל לומר: .אני יכול להוציא משסט כלבבי על האסונות והדעות שהנחילוני אבותי, טבלי שאירא סן ינתק על ידי זה הקשר ביני ובין עטי־(אחד העם). או: .יכול אני להניד בקול רם, כי אהובים לי אח* בני עטי בכל מקום שהם, טבלי שאצטרך לבקש אמתלאות לדבר בשביל לישבו בדוחק■ (הנ״ל), אז רק אז נשוב לאיתננו ונהיה לעם בן־חורין. והוא בעצמו אינו בן חורין נטור ... אי־אסשר לבנין החמת הזאת — אשר בלעדה אין אנו יכולים עוד להתקיים בלי אשר נרחיק את כל המעצורים אשר עצמ ועוצרים בעד החרות הזאת. אי־אסשר לנו להיות בני־חורין בחור עם ואדם בטרם נחדול להיות עבדים לנו בעצטנו. .זברונות העבר טובים ומועילים רק בשעה שבאים הם ע־י תוקף החיים ההוים־; אבל אוי לנו בשעה שנשתמש בזכמנות משום אסיסת כחות ההוים. אוי לו לעם שהנו רק כנושא סס־ים וזכרונות עתיקים טבל• יכולת להוסיף עליהם ולגרוע טהן. אוי לו לעם שחייב הוא לחשוב את מחשבותיו ושמצווה היא להרניש את רגשותיו... בקרב כל עם ועם, אצורות בבית ננזיו' הסנולות שבקולטרתו הלאוטית, לוחותיה ושברי לוחותיה, סעלי דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו, טוריו וטלטדיו. אבל כל אלה אינם מטילים את מהותם לחובה על הצבור והשסעתם תלויה בערכם העצטי, הם אינם מחיכים בשום אוסן להצטמצם רק בהם בלבד, ולא יעצרו אותנו ללכת הלאה בחיים ובמחשבה, בתנועה וברנש שתטיד הטה,עוטרים אצלם לטעלה מהכתב והמכתב. לא כן אנחנו בני ישראל, אנחנו לא נת־חם אל מעשה הכתב כאל צל החיים, צל חלש שמיישם רק דבר־מה טן החיים העקריים וטבש״ב שאינו מטלא את טקומם כראוי. אנחנו לא נתיחם אל קניני העבר שלנו כאל השכלה עתיקה שתשאיר לנו עוד מקום רב לעבודה להשתלמות ולחיים חדשים, באשר בני אדם חיים אנחנו הצייכים לטזונות חרשים בחוטי וברוח. אנחנו הננו עבדי זברונותינו, עבדי נחלתנו; חנוטים אנו ע־י מחשבות מסורות וטוגבלות. אבל נלאינו רק להעלות גרה, לחזוי ולשנות את אשר נאמר ונחשב מכבר, כאילו אין אנו בעלי נסש בסני עצמנו. אין אנו יכולים להלוך עוד רק עס-י רמיזת העבר. אנחנו בתור בני אדם חיים מתעוררים בנו צרכים חדשים וערכים חדשים, לא שערום אבותינו. מרגישים אנחנו צורך נדול להתבסם בתיר נוי ואדם נם יחד, לחיות בכל המהות שבנו, בכל החיים האצורים עוד בנו זה דורות רבים, ושעתה הם דורשים את תסקידם ביד חזקה.. חסצים אנו להיות ככל עם עומד על רגליו ויודע את מעטדו. להיות את אשי יכולים אנחנו להיות ושצריכים אנחנו להיות. והצרכים הללו דוסקים עתה בלבנו ברצוננו או על ברחנו, בדעת ושלא מדעת, והם טעירים אותנו משנתנו הארוכה...