Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1899-01-01 · חוברת ד · p. Seite 119

זקנה ובחמת 119 חשבו ורצו כך כך? הטוב הוא חקוי דברים שהיו לפנים שלנו, שאותו החקוי שאנו שחקים מעשי אחרים. אדרבא, בהעברות הפנישית כרוכה סכנה יותר עמוקה שבעבדות חיצונית. העבדות לאחרים עם כל פחיתותה היא רק שקרית וארעית ונפסקת באותה שדה שהעבד לא יצרך עוד ל״שתן שכרה־. אבל אוי לו לאדם השרוי בעבדות פנישית, אדם שהוא עכר לעצשו, או לאיזה חשבון דחם ידוע האוסרים את רוחו ואינם מניחים אותו להיות את אשר הוא, ואת אשר הוא יכול להיות כשהוא לעצמו. אוי לו לאדם ולעם אשר נתאבנו בהעבר שלהם, כזכרונותיהם מימי קדם הממלאים כל חללם ומהותם, כאופן שאינם יכולים להסיח דעתם מהם כל עיקר ולחיות לעצמם בתור נפשות פונות שול העולם והחיים פנים אל פנים בלי כל אמצעי ושתוך ביניהם על פי נוסח קבוע . . . .יש מדתה של התנכרות חוש התולדי, של העלאת־נרה זכתנות מישי קדם, של חסחךשנה . . .. שבחונש, על ידי דחית ההוד, שפני העבי, החיים כנו הולכים ומתמעטים, הולכים ופחותים עד שהם נפסקים לנמרי. יהיו חיי אדם פרטי, או אומה, או קולטורה־. [ם. נ. דברים שלא בעתם, מאסר שני], ובשחלה זו, בהתגברות היתרה של חוש התולדי, בהעלאת נרה של נחלת־קדומים המשעבדת את כל הנפשות והרוחות, המחשבות והמעשים, הדעות והמרות, במחלה זו יחלו בל העמים הקולטריים. עוד פסקל בשעתו התלוצץ בצדק: •אותם העמים שאנחנו מכנים בשם עתיקים היו חדשים וטהורים בטהרת הנוער בעוד שאנחנו החרשים הננו עתיקים...־ הננו עתיקים ע־י ירושות רבות, מחשבות לרבבות, תשות וערכים זרים המסורים לנו מכל דור ודור, רגשות וערכים שנם הטובים שבהם מזיקים לנו באשר הס לא לנו; באשר הם משעבדים רוחנו ומד,ותנו ולא יתנו אותנו ללכת בדרכנו אנו, להיות בעצם תופנו. בעצם ד,ויתנו. אנחנו אינם שלנו, חלומותינו אינם שלנו, מחשבותינו אינן שלנו, רצוננו אינו שלנו, מעשינו אינם שלנו; אחר שהכל הוא נטע זר בתוכנו, את הכל למדנו מכבר, את הכל ראינו ושמענו, את הכל מסרו לנו באונם או ברצון, ישר או איי־ישר. לכל תשמישי חושינו הגופניים והרוחניים, לכל מבטינו והרהורינו, דמיונותינו ורחשי לבנו, פניותנו ונטיותינו, תשוקותינו ונעגועינו, כבד יש להם שמות ומושגים, בטוים ובאורים, פקודים, וצוויים עצות ורמיזות מוכנים ומזומנים מכבר. לכל יחם שנתיחם לד,עולם שמחוצה לנו ולד,עולם שבפנימיותנו, לכל תמיר,ותינו ושאלותינו הרי כבר מוכנות תשובות למכביר ומחשבות אין טספר; ואנחנו כבר יודעים איך לדעת ואיך לחשוב איך לעשות ואיך להרגיש. הכל מסוים ומסומן במצריו ובגבוליו, הכל נתן במדד, ובמשקל, בחקים וכללים. בספירות ובערכים; עד שכני אדם ישרים החפצים להכיר את עצמם בתוך הערבוביא הזרה הזאת, אובדי עצות הטה מבלי יכולת למצוא את ה.אני־ שלהם הנקי מתעמבה חצונית. ואם באחרים כך שעכ-ם הם בני חורין להשתמש בכל הנחלות וברכוש הרוחני של האנושית כלה ושלא יחדלו מלרת נם הם חדשות לבקרים; על אחת כמה וכמה אנחנו, שאין לנו רק מסורה אחת ארובה בתור עולם בפני עצמו, לא טבעי אנחנו ששפה אחת לכלנו מדור דורות; אנחנו שתנו הולכים כדרך אחד בבושה זה עירן ועוינים, דרך שנם נתיבותיו השונים המסתעפים מעט מעט, בולם, סוף כל סוף, מובילים למקום אחר, למגטה אחת ולעולם אחד, עולם נתל כאותו הדרך הארוך בעצמו...