Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1899-01-01 · חוברת ד · p. Seite 118

ממזרח וממערב 118 בחח סר קורע נפשות, הוא שקטרג על השארה הגדולה שבחיי.העבר■ שלנו, חיים שנתאבנו רק בה:תב ואין להם עוד איזה נגיעה טבעית לאנוש*ותנו;^וכדי להשיב לנו אנושיותנו, לעשות אותנו עוד הפעם לבני אדם הולכים קוסשיות ושרוצים ללכת קוטשיות יששיע לנו עצה טובה לכתוב עוד הפעם ספר נדול האוצר בקרבו כל חיי הכתב, שהם הם הלא אששים בזה .שפרחה נשמתנו שתוך לכנר. ישיגו שקיבת שה ששמאלו דוחה! ביאוש שתאים לטבע הענינים בעולמט ישטעו דבריו: .על כן יעטרו על עשדם נם שניהם, העם וספרו — רצונו עשנו וספרותו — וצורתם לא תשתנה הרבה בטשך הדורות, באשר לשניהם יחסרו הכתות המניעים לוה: להעם— יחס ישר, בלי אמצע, בין הלב ובין כל אשר מחוצה לו, ולהספר — התקוממות הלב (היוצאה מן היחס ההיא) נגד אותם הדברים שאינם עוד לפי צרכיד [שם]. וכל המבינים בעם — נסיים בשפתו — רואים זה כביר, כי אין עצה להיטיב את המצב בטרם ירפא הלב מתחלה, כלומר, להסיעו מקברי אבותיו,-ולטעת בו רוח חיים חדשים, חיים אנושיים ולאומיים על פי שנויים עקרים במהלך עולמו וערכי חייו, בערכים חדשים בריאים, אשר הוא צריך להם, באשר הוא אדם ובן לאומתו. .היה אדם באהלך! — נקרא בקריאתו — זאת היא איפוא התורה הגדולה החסרה לנו ער כה׳ [האדם באהל]. .האדם באהל הוא המניע הנחל אשר כחו ותכונתו יתגלו בכלי'המעשים החיצוניים, וכל זמן שהאדם הזה לא יסיר חלאתו מעליו... לשוא יבנו הבונים...׳ [שם]. אבל^בבואו לברוא את .המניע הגדול* ואותה התחיה שסתירה קודמת לה במעשה ושאי־אפשר לה כלל בלעדה, יסוג אחור והוא מתחיל לפשר ולתוך ולהשתמש בנסיון שיש בו מעין •שני הפכים בנושא אחד", רצוני בהרכבת חדש• על נכי ישן. הוא הולך לשיטתו: .שבחול אנו שומרים הקליפה בשביל התוך וזורקים את הקליפה אחרי שאכלנו את תוכה, ובקדש מעלים את הקליפה למדרגת התוך ושוב אין מורידים אותה נם אם תוכה נחר, אלא עושים לה תוך אחרי. [בין קדש לחול, פרורים א׳]. אבל שוכח הוא, או רוצה הוא לשכוח, שאותה הקליפה עצמה לא תתן אותנו להכניס בה .תוך־ אחר... הוא שוכח כי אותן ד״זקנים הבטלנים׳. שרשומם עוד נכר בנפשנו לא ירצו בשום אופן בקיבת החדש שמקרוב בא, אם לא יביאו להם איזה סמך מן אותו הכתב בעצמו שעליו הם נשענים. במאמרו .עבדות בתוך חרות־ הוא גורר על שטה של חבלים אותה ר,.עברות הפנימית המסתתרת תחת חרות חיצונית־. אבל עוד יותר פחותה מזו היא העבדות לנו בעצמנו ולאשר היינו, כלומר הכנעתנו הרבה והשתעבדותנו המוחלטת לנמושות ירושתנו שקימו עלן ככסלי לאוניא. .בשם חקוי הוא אומר — אנו מכנים, לננאי, כל מה שהאדם אומר ועושה, חושב ומרגיש, לא מעמקי לבבו הפנימי כתולדה מוכרחת ממצב כחותיו הנפשיים ויחוסם אל העולם החיצוני, כי אם מפאת הנטיה הטבועה בו להדמות לאחרים, ומפני שהם עושים כך אף הוא עושה כך־ [פרור שביעי]. ואנן נשאל: הטוב מזה אותה ההתדמות הפנימית להימשה התולדית שלנו שכבר חדל היחס הטבעי שבינה ובינינו. ובכל זאת עדץ אנו נשמעים לה ואנו עושים, חושבים ורוצים כך וכך, מפני שנם אבותנו עשו,