Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1899-01-01 · חוברת ד · p. Seite 116

ממזרח וממערב 116 המדרש עצמן כבר לנלג אוחו תלמיד: .אלמלי הוינא קאיסנא על טורי דסיני הוינא מתבעי מקמי קודשא בדיך הוא דליברו לוע לבני־נשי תרי פומין, חד דלהוי עוסק בטילי דעלמא וחד דלהוי עוסק באורייתא*(ירושלמי ברכות). המה כבני אדם, ההולכים לבטח דרכם רודעים אנה מניהם מועדות, מעיזים בפני כל הטבע והחיים לאמר: פנו לנו הרוחניים מקום, לעשות חנון קונינו אנחנו הולכים! בעוד שהטבע והחיים משיבים עליהם בתומתם: .אתם עושים חנון קוגיכם ואנחנו עושים חנון קונינו. אנחנו ודאי עושים ואתם ספק עושים ססק אי אתם עושים. ..* יכול היות כי לסי תנאי הרוח אשר שלטו אז במלוא העולם הקדמוני והתסיסות האלהיות אשר היו אז תוססות בו, היו אצלם הספקות הללו וראיות גמורות, ודאיות מסורות ללב. יוכל היות כי במרה ידועה הועילה הרוחנית הקיצונית להרחיב את העונה הצרה אשר נדחקו בה בני ישראל ולהכשירם להמחשבה הממשטת שזרה היתד. להם ולקוצר דמיונם שאינם תופס מה למעלה. נם יוכל היות כי במרה ידועה היה אז צורך תולדי, לעם ישראל להניח נם את ה.שברי־לוחות־ בארון, כלומר למלאות בשרידי העבר את פרצות ההוד, ולהמציא להנפש הרעבה איזה מזונות לפי שעה כדי שיעצרו בעד הקהל הנדול מלכת לשדה אחר. אכל כל .השכר* הזה כאין הוא לעמת ההפסד שיצא לנו על ידי נדישת הסאה... המזונות נשחתו מיום שהחלו להתרבות רבבות מונים יותר מכדי שובע; וה-אזגים׳ לתורה עבו כל כך עד שהיו לקורות בית הבד, לקורות כבדות שכמעט נפלנו תחת משאם, שכמעט כצללים התהלכנו עלי אדמות, צללים שהתנשמו בארונות של ספרים, בהכתב והמכתב ... נם •אותן יסודות הלב שמשלו באיזה מדדי בדברי הימים לתורתנו שבעל־פה, יסודות שהתקוממו נגד אותם הדברים שאינם עוד לפי צרכם, בהתקוממות המכרחת נם את רוח הכתב להתפתח נם הוא בהסכם עם הצרכים החדשים* [אחד העם: .תורה שבלב•], נם המה בעצמם התאבנו בהתנשמותם בהכתב הממית את הלב ... אותיות החיים פרתו באויר והכתב נשאר למעמםה לדורות . . . .תושבע־ם אשר שמה הראוי לה באמת הוא תורה שבלב — יקונן בנפש מרה אחד העם - נתאבנה נם היא בדברים שבכתב, ולב האומה נתמלא כלו דק הכרה אחת ברורה וחזקה: הכרת אפיסתו המוחלטת והשתעבדותו הנצחית אל הכתב. קול אלהים בלב האדם אין לו עוד שום ערך ואויטירטט כשהוא לעצמו, ובכל שאלה משאלת החיים לא הוא המכריע אלא גיתי ספר ונחר*. ׳ .אל תאמר אי אפשי בבשר חדר. כי גם זאת תחשב לו לחוצפה יחרה, כעבד שמסכים לדברי הרב שעושה מדותיו רחמים ואינן אלא נזרות אלא ישתוק רעשה קמצווה עליו• [שם]. .ואין ספק — יקדים באותו המאמר — כי לו היתרי דן תחת עין כתוב לא בתורת משה כי אם בתלמוד בבלי, וביאור המשפט הזה היה נמסר איפוא לא לחכמינו הקודמים, כי אם למפרשי התלמוד — אז היו הם מקבלים עליהם את הדין כפשוטו, והרבנים והעם היו משתיקים ביד חזקה אח הרנש המוסרי שבלבם לבל ישמע קולו כעד הלכה מפורשת . . .־ בימים האלה, על כל פנים ישמע עוד ידר פה זעיר שם, קול טבעי, הד אנשים טבעיים שיודעים קדימת בן אדם למעשה הכתב, ו״שכמה טפשאי שאר אינשי דקימו