Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1899-01-01 · חוברת ד · p. Seite 112

ממזרח וממערב 112 הקשה ותנדור בגדת את יחוסינו השבדים להודים והעולם, ותעטה את כל ננרוודנו והתעוררותינו ואת כל אשר יתיקם במשכיות לבבנו וכקערת מוחנו בענן סושנים טסוריים וזרים, עד שאי אפשר לנו בשום אום; לנשום נשימה חיה כל עוד נתונים אנחנו בתוך המסורה הזאת. רק האופנים והצורות, התנאים והמעמדים יכולים להשתנות ולהשתלשל זה מזה כדרך ישרה, וגם זאת ביניעה רבה, ולפעמים במלחמה כבדה ועבורה קשה, אבל אותן ימי ה״תנועה■ שבאים לגוי ואדם אשר בהם ילאה נשוא את נחלתו הבולעת אותו כלו, ימים שעם־י סבות טבעיות, תולדיות ונפשיות׳ אנום הוא האדם לערער את יסודי מסרתו ולברוא לו ערבין חדתין בעולמו. ערכין שהם כעין שנויים עקריים והשבים נמורים מאותם שהיה שרוי בהם ואשר שמו אסורים על רוחו; ערכין שנהם ירגיש האדם את עצמו בבריה חדשה וכנפש חדשה שאינה עומדת ואינה יכולה לעמוד כלל ב.קו ישר• עם, הקודם לה. אז מוכרח הוא לשכוח הרבה ולהתחיל הכל מחדש כאלו עור לא נעשה לפניו מאומה. אז טרניש הוא לפתע פתאום שעתה עליו להקיץ משנתו האמכה, לבטל אותן הדברים בעצמם שהיה זהיר בשמירתם עד כה ושצריכים עתה סתירה על מנת לבנות... לעתים רחוקות, מתרחשות מהפכות תוכיות שמלבד שהן נעשות שלא בכונה, הרי הן נראות בחיצוניותן כעין המשך מן הקודם (כיחס התקופה החשמנאית המדינית אל התקופה הדתית שלפניה, או כיחס תקופת החסידות המסתרית אל הרבנית שלפניה,) שבהן החדש מתכסה במקצת בטלית ישנה מבלי כל מעצור בהתפתחותו. אבל רוב המהפכות מעין כאלה המה חדשים לנמרי כל כך ער שאין אפשר להם כלל לעמוד בשורת אלה שקדמו להם; אחרי שמחרבונם תמלאנה ומסתירתם תבנינה. מהפכות כאלה אינן נונעות אך בחלקי מחשבה של אדם, דעותיו ומעשיו, כי אם נם משנות אותו כלו ועמלות לעשות אותו לבריד, חדשה וב״אדם חדש• יחל לעשות צעדיו מבלי מורים ומנהיגים זרים או תולדיים שהיו עליו למעמסה . . . אנשים שדרכם לעמוד על פרשת דרכים — שבאותה מדה שמרגישים את עול נכסינו שעברו, ש״על ידן פרחה נשמתנו מתוך לבנו*, מצטערים נם לראות את הבזבוז הנמור של אותן הנכסים; המה נחלצים מן המצר על ידי הכרעה המילה: נם מזה ומזה אל תנח ידך! מבלי שום אל לב, כי בעת אשר עבדותנו לאותן התוצאות הנושנות השחיתה כל כך את רוחנו באופן ש״קול אלהים בלב האדם אין לו עוד שום ערך כשהוא לעצמו•; אז אין כל תקוה לתחיה חדשה מבלי פסיעה נסה ושיבה לימי קדם, כמו זה עתה נתחיל לחיות ושמהותנו כ.נייר חדש■. בתנאים כאלה התחילה ספרותנו החדשה את צעדי יצירתה בהרנישה שהשעה צריכה לכך ורק לכך ... ובתנאים כאלה עלינו להשתמש או כבר אנו משתמשים — בעידנא הדין שכל חללי נפשנו מלאים חפצי תחיה עזה, תחיה בתור עם ואדם נם יחד. וכלנו הלא אנו יודעים שעתה מרגישים אנו את הצורך הנחל ל״שנוי המרכז• בשרש נשמתנו מיהדות ליהודים, מיהודים מופשטים ליהודים עברים. וגם זאת אנו יודעים שדי השנוי העקרי והתוכני הזה, נצא מעבדות עולמנו המפשט לחריון אנושית ולאומית נם יחד, שהא בהא חליא — האנושיות דורשת עתה את תפקידה מידינו בחזקה, ובזרוע נטויה בכל עקרי החיים והעולם אשר שבענו לדנלם, היא דוחפת אותנו הלאה; בעוד שהעברות אשר כפנימיותנו ומה שאנו נושאים על שכמנו זה דור דורות, נשאנו עד דכוי הנפש, עד התבטלות הנושא די הנשוא, עדיין היא גדולה ונוראה נם יחד — בעוד