Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1899-01-01 · חוברת ד · p. Seite 111

111 זמנה ובחרות בעל עץ צושיה בהליכות התולדה וגלנוליינפשותיה לא נעלמו מעיניו.הפשיעות הגסות■ המצויות בה לרוב. שסיעות שסוסחות על דורות שלמים וחלושיהש, מעשיהם ומחשבותיהם כשהשעה צריכה לכך; ואחכ־ז עין הגיונו רעה בכל ששיער, נסה בתולדה ובחיים, בעם ובאדם, שבכל אושן שיהיה. נוח היה לה שלא נעשתה משנעשתה ועכשו שנעשתה רק להשמדה היא נעשתה. כשהוא לעצמו מוכשר הוא אמנם לששוע ששיעה נסה, ובכ׳ז הצד שבו ש:נ:ד־, הוא עיקר גדול אצלו ואבן־שנה למחשבתו היסודית. הנה לשנינו, למשל, מאמרו.הלשון וסשיותה■, מאסר שלשי שמהותו הוא נושא ונותן רק בשאלת הלשץ והרחבתה... אבל יותר ממה שכתוב על נבו יש בתוכו. במעומו המחליק את הסרוכה הוא כולל תביעה עמוקה שהוא תונע על מהלך ששיתנו החדשה שלדידיה: מעיקרא-מושרכת היא, באשר אינה נשענת על העבר שלנו; ותחת להתקשר ביתשת קדומים שרכשנוה ככל ימות תולדתנו הארוכה, התחילה היא לבנות מחדש כאילו תמול נולדנו עלי אדמות ואין לנו מאומה מאבותינו הקודמים. או לדבר בלשון תלונתו: .בשמיעה נסה שסחר, המשרות הזאת על כל המון הדורות שלפניו, שעברו מעת חתימת המקרא ועד זמנה, כאילו לא חשבו ולא כתבו הדורות ההש מאומה - כאילו היה לה עמק עם איזה אומה של שראיס, אשר זה עתה למדה קרוא וכתוב ולבה ומעמה עודנו נייר חדש■ [שם], תלונה שבה עלתה בידו לצמצם בועיר־אנסין כל הלך מחשבותיו בדבר המסיעות התולדיות ושנויי הערכין העקרים שהשסדם מרובה, לפי דעתו. עם כל היותי מבין לנששו המרה של מכבד .רבוש־אבות■ זה, שקשה עליו לראות בעברנו על הרכוש הזה בקפיצת הדרך, מודה אני שאותה.שאלת הלשון וספרותה"" המקמרנת ברברים של טעם כננד הקפיצה הנסה הזאת.מבלי שים לב לטעם העם והרגלו ההיסטורי" — היא במהותה ומהלכה, הביאה אותי לידי החלטה סהושכת במהות הדברים הללו, החלטה שרואה היא ברבה דוקא באותה הפסיעה הנסה של ספרותנו החדשה ועצימת עיניה מכל,אשר חשבו וכתבו הדורות שלפניה ש״התפמסו במנוחה מן האוצר הישן־: כתבים ומחשבות — רצוני, הנראים כמחשבות — שלגבי צרכי החיים החדשים והערבים החדשים, בימי התעוררותנו לתחיה־אנושית היו כלא שרירין ולא קימץ. ושעל כן הרנישה ספרותנו אז שעליה לעשות פסיעה נסה, ו.פסיחת המאספים־ שלנו בפעם אחת על הספרות התלמודית כלה וכדומה ושיבתם להטל־ילדות שבכתבי קדש לאו מילתא זושרתא היא, נאמר עם הנדול שבסושרי תולדתנו; בידענו שססיעה כזו צריכה היתד, להעשות במקום כזה וכל כיוצא בו, ואם אינה נעשית בדין הוא שתעשה. בעולמנו וחיינו אין העתים שוות, עת לכנות ועת להרוס: ישנן עתים שהאדש משמר את נחלתו וחי במסורתו במנוחת לבב. הוא זהיר בהן כבבת עינו, או לכל היותר הוא משליטה זעיר שה זעיר שם, מבלי כל הרהור ע־ד מהותה בבלל; אחרי שאינו יכול לצייר לו את עולמו וחייו בלעדה כלל. וישנן עתים מזומנים לאדם שד״אנכי■ שבו שיגיש אח עצמו ב״המסורה־ כאלו סגור הוא במסגרת צרה, והוא מתאמץ לעזוב אותה ולסנל לו חיים חדשים וקנינים חדשים. יש אשר הקנינים הישנים שיבשנו מאבותינו הם מעשירים אותנו באמת וממלאים רוחנו, ויש אשר הפסדה מרובה משברה בהויקה את ה-עצמיות• שבנו עיי עצירתה את יחוסנו הטבעי אל העולם בעשותה חיץ לבינינו ובינו. וכן הוא הדבר נם אצלנו. סבל ירושתנו העתיקה, לשי מהות מעמדה בחיינו — שבמעט רק נראים הם כחיים — והקשה את עולמנו מבחוץ ומבית, היא וכל המונה תכביד עלינו אח עולה