Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1899-01-01 · חוברת ד · p. Seite 110

ממזרח וממערב 110 שאינה שנורה אצלנו רק לעתים רחוקות: לעשות אוננו באפרכסת למחשבות גאים לנו כמו מעולם אחר, כעוד שתוך כדי אוון סרנישים אנחנו שלדידן איפכא מסתברא. שברים שברים, לקוטים לקומים, נתונים המאמרים האלה לפנינו, דברים ומחשבות שהיו •קשורים תמיד בצרכי השעה*. הכל בדרך אנב •באורח הנכנס לפרקים*, כדברי איש ש״בינו ובין עצמו אוהב הוא להתבונן על בל הנאמר והנעשה בספרות ובחיים [בהקדמה]. ויש שמחברם יאמר לעצמו לפי תומו: •מעתה אעזוב חיי שעה ואעסוק בחיי־עולם, לא אוסיף לבזבז חיי־רוחי פרורים פרורים, אלא אתכנס בתוך נפשי, אקבץ מעט רכושי הרוחני למקום אחד, ובסתר חדרי אעבוד את ספרתנו עמדה אחת שלטה וארוכה שתתן לי רשות לחלום ע־ד חלק לעולם הבא [צורך ויכולת •השלח* כרך ראשון]. מבלי דעת שחלומו כבר נתקיים במקצת, מבלי דעת, שהואיל שמתנגדיו כמסכימיו נם יחד, אינם יכולים להשתמט מבלי לבוא במו־מ עם •פרוריו*, הרי ככר ישנו מחיי שעה* שלו מעין "היי עולם־ והרי •עבודה שלמה וארוכה!* ואם מרובה היא התנגדותנו לדעותיו מהסכמתנו עליהן, מזלנו הוא שנרם שנם בהמצא לנו דברים •כבושים־ יחידים ב״דוו—תום־ שלנו הפרעושים רושם עלינו רק בדרך שלילי ונבנה מהם רק על ידי סתירה . . . לו הייתי מדייק ב״שמא־, כבר יכולתי למצוא בשם הספר לבד מעין רמז נכון למהלך־רוחו, אחרי שמחברו עם כל ארחו הנכון לפניו ורצונו הברור עודנו עומר על פרשת דרבים — ושמו •אחד, ולדעותיו אחדות, אבל שם מתחת המפלה החיצונית הננו מרגישים כעין שניות .. . •הרצון* האישיי מושך אותו לכאן וה-מדעיי* שבו מושך אותו לכאן, מה ששמאלו דוחה ימינו מקרבת. הרצון שבו תוקע ומריע באזנו בכל מעמדהנונע לרומו של עולמנו: .לא זה הדרך!* והוא מרניש שיש לנו צורך להתחיל הדברים מחדש ולזרוע שדנו זריעה חדשה שהיא ה.יותר מוכרחת והיותר קשה*; וה.מדעיי* שבקרבו, הרואה את העולם כלו רק מנקודת ד״השתלמות" המתפתח לאט לאט, מושך את לבו, או יותר נכון את מוחו, אחרי ר״השואה* התמידית שהוא רואה תמיד באדם ובעם, בחיים ובחברה; ואז רק הרכבה הוא מבקש, המשך מן הקודם, המשך מן העבר, המשך מן ההמשך. גם בשעה שעינו מטיבה לראות שהיש אשר לפנינו כבר •נתאבן■ לנמרי, ואין בו לחלוחית של חיים מוכשרים להוליד חיים אחרים, אינו יכול עוד להניח מכללו השמור בידו: רק יש מיש! כל נברא־־מחוטר קדום! נם בעת אשר בסתר לבו מבצבצת בו כדן ראשית־מחשבה שנם אותו ה״חומר קדום* צריך להחזר לתהו ובהו, אז כעין יראה תבוא בו לחשוב מחשבתו זו עד־ הקצה, ויסוג אחור. ונסיגות כאלה הם אצלו לרוב תוצאות־ דעתניות׳ ומסובבות ע*י הרהורים •חברותיים* שמטביעים מטבעתם על כל הנות רוחו. בעוד כשהוא לעצמו הוא מרניש לפרקים צורך •ממלכת כהנים* בקרב העם, כמו שהוא אומר במאמרו •הכהגים והעם*: •לא מאח המון העם — ולא עליו נוכל לסמוך כי יכבוש לו דרך—זאת יעשו רק הנהנים אשר להם הכח—והעם יבוא אחרי כן...* דברים אשר יזכירו אותנו את הפתגם הקיצוני: •שנשמת ראשי אלפי ישראל בכל דור ודור הם בחינת ראש ומוח לנכי נשמת ההמון. ..* [מטלת ישרים]; הוא פושט •חלוקא דרבנן* מפני שטתו החברותית שמטפחת על פניו ב.כוחא דצבורא* שלה. נלוי וידוע לפניו: •שחיי הנפש, שלהם חקים לעצמם, אינם נשמעים תמיד לחקי ההניון*. [השבץ הנפש]; ובכת ישעבדם הוא בעצמו להקי ההגיון שאותם יעבוד בפרך... 1