Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1899-01-01 · חוברת ד · p. Seite 106

ממזרח וממערב 106 מעסיקה היא את השכל יותר מדאי, עד שבקושי תוכל למלא את תעודתה העקרית, למשוך את הלב ולסרנם את הרגש! הנמיה הזאת. לבכר את היסוד הלמודי על היסוד ההרגשי בדרשותיו, באה היא ליד נלוי נם כסננונו החיצוני של מטיסנו, נם באותן הדרשות שאין היסוד הלמודי שבהן מרובה על ההרנשי7). בחרתי דוקא בהדרשה הנ־ל למצע הבקרת, ממני שהדרשה הואת מאחדת בקרבה את החסרון שהזכרנו, כלומר בכיר היסוד הלמודי, עם כל מעלותיה הרבות של דרשת צד,־כ באופן נעלה. הדרשה הזאת, אשר על ידי צורתה החיצונית מבכרת היא את היסוד הלמודי יותר מדאי, הנה במה שנונע לתוכנה הפנימי מדברת היא בשפת התש והלב; אין אנו צריכים אלא לשום עין על הציור היפה והנחמד של לילי שבתות בישראל, אשר יתאר המטיף בקסם לשונו (190—188), או על התמונה הנפלאה מחיי המשפחה אשר יראה היב צד,־כ בספודי התורה על דבר האבות והאמהות (93—192). כדי להוכח, עד היכן נמל נח המטיף הזה בפיו לפעול על עצבי שומעיו בחוקה, עד אשר תזדעזע הנפש ויתעורר הלב לקראת דבריו הנאמנים היוצאים מעמקי לב רנש. אלא שזאת דרכו של הרב צר,■כ — לשבץ את דבריו, המכונים באמת כלפי הלב והרצון, בטסגרח מדעית, אשר, לפי דעתי, לא די שאינה מגדילה את הכה הפועל והמושך שבהם, אלא נם מחלשת אותו, מפני שהיא דורשת מאת השומעים סבלנות מדעית יתירה. אכן אס נווד־ על הפרט הזה (אס אמנם יש ביד הפרט הוד, להטביע את חותמו על פני כל הכלל כלו) ונדין על רוב דבריו בדרשותיו, כשהם לעצמם, אז נראה שצה־ב מלא את תביעותינו אשר אנחנו תובעים מהדרשה החדשה נם בנונע להיסוד ההרנשי, וכמעט הגדיל לעשות במקצוע זה על המטיפים היותר גדולים שבאשכנז ובאוסטריה. יבואו נא דבריו ויעירו על עצמם: ענין הדרשה הוא ,.קיום זבמךהעבר• בדתנו המעשית: .ירושלים! שמונה עשרה מאות עברו על אפיה. וכמה תלאות נקרו אתיו מאז ועד עתה, כמה אדונים משלו בה! כמעט מטושטש־ת הנה עקבות תפארתה מימי קרם. אך מה לנו ולכל התלאות האלה? מה לו לילד אוהב ומתנענע ולהקמטים, אשר חרש הזקן יבמני אמו? ירושלים, היא היתד, משכן כבודנו הלאומי, מקדש חיינו הדתיים, במת מלחמותינו ננד הודים, שדד,־קרב נבורינו: דינו בכך, כרי שתהיינה עינינו פונות נם היום בגענועי־אהבה אל חרבותיה היקרות שנשארו לפליטה! דינו בכך, כדי שגם אנחנו נאמר, כאשר אמרו נולי־בבל, כעת דרשו מאתם שישירו את שיר ד׳ על אדמת נכר: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני! . . . (מהדורא ראשונה 22). ענין הדרשה הוא, בית המקדש — בית הכנסת: .אדוני טעון אתה היית לנו בכל דור ודור, דרש רבא: אלו בתי כנסיות. בתי־כנסיות, הן הנה היו צור ומנן לישראל במשך אותה התקופה החשכה של ימי הכינים אשר היתד, לישראל כלילה אחד ארוך ואפל, אשר אך לעתים רחוקות נבקע על ידי קרן אור. תלאה כל לשון לספר, מה אומללים היו אבותינו בימים האלה: כלי ארץ, בלי זכיות ובלי משפט, ונם בלי חמלה, אותו הרנשהטבעי. אשר יעוררו מרי־יום נם בלב אבן. אולם דבר אחד נשאר להם לפליטה, שארית אשר מלאה להם את מקום הכל, והיא שארית בתי כנסיות ובתי מדרשות. מחוץ היתד, השנאה בוערת י) חקדמח.