Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1899-01-01 · חוברת ד · p. Seite 105

105 דרשות ומדברות לזו לסי סדר זמנן. יראה שיותר שה שהמטיף שלנו הולך ומתפתח, יותר סה שהוא מעשיק לחדור אל תוכנה הפנימי של היהדות ולגלות את מצפוניה לסני שומעיו, יותר שה שעין רוחו הולך ולוטשת את עצמה לחוש דק מן הדק למצוא בבל חויון מן החדונות, נש בעולם החיצוני סביבותינו נם בעולמו הפנימי של האדם, נקודת־ראות חדשה שיש כה כדי להפיץ אור על היהדות, או על אמה צד סרטי שלה — יוחד ויותר ינדל היסוד הלמודי. והוא הולד וגדול על חשבון שני היסודות האחרים, עד שהדרשות היותר מאוחרות בזמן כמעט יהיו למאמרים מדעיים שלמים במלא מובן־המלה. אש יש בכח מאמרים מדעיים כאלה לסעול על השומעים, כלומר לפעול באותו מובן הדרוש לתעודת הדרשה? קשה עלי הדבר מאד להכריע את השאלה הזאת בנונע ליהודי־צרפת, אבל יודע אנכי שיהודי אשכנז ואוסטריה. לו נשא לפניהם מטיפם את מדברותיו על דבר .המשפחה* באותו אופן שעושה זאת הרב צה־כ (יום אי סוכות התר־ם, מהחרד, שניה 199—175) — כי אז היו אומרים, בלי ספק: .הדרשה הזאת עמוקה היא, אמנם, ומדעית היא מאד, אבל בבואנו אל בית התפלה, דורשים אנחנו מאת מטיפנו שירצה לנו, אמנם, ענינים הראוים לדעת, אבל לא באופן מדעי בדיוק, המחלק את הענין לחלקים כלליים והחלקים הכלליים לחלקים פרטיים, משובצים אלה בתוך אלה, לשכה בתוך לשכה, תא בתוך תא. .לאו כל מוחא סביל* שקלא וטריא הגיונית כזו, הסכיחת אותנו לשמור את כל פרט ופרט בזכרוננו, כדי לדעת איזה מן החלקים הפיט־יש כבר בא ואיזה יבוא עדין. בקצור: רצוננו שתהא האנדה מושכת את הלב־. די לנו לרשום פה את שלד הדרשה הזאת, כדי לראות עד כמה יצדקו ־השומעים האלה במשפטם: רצון התורה הוא, שחנינו יהיו לא אך לאומיים־־היסטוריים בלבד, אלא נם חני־משפחה, וע־ב: .ושמחת בחניך אתה — ובנך ובתך!־ (!)7—175). הלאה ידבר על רנש המשפחה וצורת חייה בישיאל, בהתקופה התנכי־ת (178/ בהתקופה התלמודית (179) ובימי הכינים (180/ ואחיי הוכיחו שמש המשפחה הכה את שרשיו עמוק עמוק בלב האומה עד כי בא נם אלינו בירושה, למרות כל השנויים הגדולים שעברו על צורת חיינו החברתית, יאמר: אחרי אשר באנו לידי החלטה, אשר אין כל אדם יכול להטיל בה ספק, כלומר. קיום רנש המשפחה ועזו בלב ישראל, מן הראוי הוא לסמן גם את סבותיו של החזיון הזה. ואלה הן לס־ דעתי אני: אופיו של הנוע הישראלי ושדותיו, תורתנו ותקנותינו הדתיות, ולאחרונה כתבי ספרותנו הקדושה*. הסבה הראשונן*, מתחלקת לשתי סבות פרטיות: לב טוב (84—2־18) ואהבת החופש האישי, שתי סגולות מיוחדות לעם ישראל. הסבה השניה מתחלקת לשלש: .המחוקק האלהי, בנתנו את התורה לישראל, היתד, לו, כנראה, מגמה משולשת: לימד דת, ליסד אום!'־. וליסד את המשפחה. אבל, שלשת הדברים האלה קשורים ואחוזים הם אצל המחוקק בקשר אמיץ וחזק כל כך, עד שבאמת אינם אלא אחד; (185). .. מתוך האמור, אחי, באים אנחנו אל הסבה השלישית, אשר סמנתיה בתחלת דברי, לגורם מועיל לחיי המשפחה היהודית, אל הספרות* (190). עתה יוכיח שרגש המשפחה בעצם טהרתו ועדנתו יבוא לידי נלוי בתורה, בנביאים ובכתובים, ובמשך דבריו יעתיק ויתרגם את המזמור קכיט: •אשרי כל ירא די...* במלואו(95—194). הדרשה הזאת מחלקת, איסוא, את עניניה לארבעה חלקים כלליים (הוכחת החזיון ושלש הסבות) ולשנים־עשר חלקים פרטיים. הרצאת־ידברים, הגיונית ומתיקה, כזאת