Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1899-01-01 · חוברת ד · p. Seite 103

103 דרשות ומדברות החים הזה, אשר, כטנהייסר, ילינק וסאיבדם, נם תא היה שותף נשירת הדרשה החדשה. צורתה ותכנה. ואם נכלל קשה הדנר טאוד לםלסל על רנדים שנטעם, סבל שכן לסלסל על הדרשה החדשה, אשר זה לא כבר החלה לקבל צורה טוצקה, ולא עוד אלא לסלסל עליה את, או גם ננד, אחד טנדולי נוניה. על כן נעים לנו, כאסור, הדבר טאוד, שנתן לנו צה*כ כעצמו, כדרשת ליום א׳ סוכות התרל־ח, אשר ענינה הראשי תא .הדרשה הישראלית,*), מקום אחיזה לכקורת ואם. לסי האסור, הכקורת הזאת לא תהיה, לסי שעה לכל הסתת, אך לסי טעטו של צה־כ ושיטת עצטו, ואם כן סוכיקטינית נטרה ידועה; הלא יקל עלינו הדני, לכוא טתך זה נם לכקורת אוביקסיבית משמרתה הראשונה של הדרשה, איסוא, היא: ללמד! לסעול על השכל! כל הקורא כשום לכ כדרשותיו של צה־כ יראה, עד כסה טלא תא כעצמו את התב הזה. אשר קבע לכל טטיסי הכיטה כישראל. שתי המהדורות של דרשותיו המונחות לסנינו כוללות הנה, בלי הנוטה, את כל יסודותיה הראשונים של היהדות ועקריה הראשיים, כסי אשר התסתחו ונצרסו על ידי הנביאים והסילוסיסיה הדתית של ימי הכינים ותקוסתנו החדשה. יהדותו התורית (80110!01ז11100) של צה־כ — מתכון אני לאטד: התרית, טסני שאין סנטתי סד, לדכר על דעותיו של הרב צה״כ בנונע להיהדות המעשית, אם כי גם דטותה וזהרה נראה בעליל בדרשותיו — קדושה וטהורה היא, ולא עוד אלא שיסה היא סאוד. יודע הוא הרב הכולל של צרסת את נסש העם אשר הוא יושב בקרבו, יודע הוא שלמרות כל הסגולות הלאומיות של היהודים, האחוזות ודבוקות בהם בכל מקום שהם, שלמרות אישיות השרטית של עמנו, אשר כל הסועלים והרשמים החיצונים שבעולם אינם יכולים לטשטשה — שלסמת כל אלה היהודים מקבלים מכל אומה ולשון את כל המתאים לאוסים הלאומי, או לכל הסחות אינו מתננד לו ננוד קיצוני. וכן יודע הוא את נסש יהודי־צרסת. שהיהדות תמצא אך אז את המסלה הישרה ללבותם, אם תפסיק תביעותיהם המפונקות של היום• והטעם. וזאת היא נם מנטתו הראשית של המטיף .בחסד־אלהים־ הזה בכל דרשותיו ומדברותיו: ללמד את עדת ולהוכיח לה, שהיהדות לא אך מוסרית וקדושה היא, אלא גם יסד, ונעימה; שהשקסת־־העולם, אשר היהדות כוססת עליה, לא בלבד שאינה מעכבת את מעוף רוחו של האדם השואס־ז כלסי מעלה, למרומי הסילוסוסיה והמדע ולנבהי הומניות (קונסט). אלא נם היא בעצמה, בסשיטותה הנשגבה, בטוהרה הססירי ובהרמוניתה הנסלאה, אינה אלא מבטא מלא ושלם של השקפה ^סנותית טהורה ונעלה4). המגמה הזאת, ללמד את עדת את מהות היהדות ומובנה האמתי, הוא החוט השני המבריח את כל דרשותיו של הרב צה־כ ומדברותיו מן הקצה אל הקצה. הרב צדדכ לא ייעף ולא יינע להוכיח לשומעיו בכל עת מצוא, כי חסרון האהבה לדת ישראל ומנהגיה בחסרון הידיעה, ידיעת היהדות וסתתה האמתית, יסודו*). לא יסלא איסוא, בעינינו, אם נראה כי הרב צדוק הכהן. לא לבד שקבע את משמרתה הלמודית של הדרשה בשורה ראשונה, אלא גם זאת כי כמעט בל דרשותיו מלאים הם סרקים שלמים של תלדות ישראל, באורים מלאים וסירושים רחבים של מנהני היהדות ועקריה. באורים *) שם 174—141. 4) מהדורה שני ח 261. •) מהדורה ראשונה 234 ועוד.