Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1899-01-01 · חוברת ד · p. Seite 96

ממזרח וממערב 0(! הסלכים פניהם לישראל, הטו להם כנהר שלום, אשרו את זכיותיהם והנחותיהם, גס ועינו על מסחרם ועסקיהם בכל תוקף ועוז. ופעם היאו להיהודים פנים זועפות ואיומות. בטלו את כל הזכיות וההנחות שנתנו להם, ועוד הוסיפו חוקים מעיקים וגזרות מצירות, שלא יכלו היהודים לעמוד בהם, נם מסרום בירי אויביהם הרבים לכלות נהם חצי חמתם רעמיו מרחוק ביום זעם, בפרוע ההמון פרעות בישראל. ואך עבר זעם והמושלים שבו להראות לישראל אותות אהבה וחבה יתרה, פנים שוחקות. אם נתחקה על שרשי •היחס המוזר הזה*. אז נראה, כי .דו פרצוסיותם■ של המלכים והמושלים במערב אירופא ביחוסם לישראל היתר. תולדה מוכרחת ממצב הכלכלי של העמים בעת ההיא. מצד אחד היו היהודים נחוצים מאד לעמי אירופא. עמדת היהודים על שדמות המסחר וכספם — הועילו הרבה להרמת הקולטורה באירוסא, להתקדמות המסחר וחרושת־המעשה בארצותיה. היהודים היו עור יותר נחוצים להמושלים, יען כי היו כמו שותפים נסתרים בעסקי היהודים ויקבלו חלק נרול מהכנסותיהם. ואם מתוך הפנים השוחקות של המושלים יראו לפעמים הפנים הזועפות והאיומות, הוא רק למק ידעו היהודים כי רעה נגד פניהם, אם יסירו המושלים את חסדם מעליהם דסהרו לכפר פניהם במסים וארגוניות. ומצד השני כבר למדו יתר התושבים לשלוח במסחר ידיהם, והתחרות היהודים הסוחרים שהכבידה עליהם אכפה החלה לעורר קנאתם ושנאתם; נם האצילים, שהתחלקות העבודה והתפשטות הכסף, הורידו אותם יותר ויותר משאתם ויאלצום ללוות את הכסף הנחוץ להם מהיהודים ברביח נדולה, — והנהנים הקתולים, בקנאתם לדתם, נם אלה התקיפים לא חדלו לקטרג על ישראל ולהסית בהם את ההמון. מובן מאליו, כי קצרה יד המלכים להתקומם ננד כל המפלגות ויעזבו את היהודים בידי אויביהם, ומה גם כי אוצר הממשלה נתמלא תמיד מחורבנם של היהודים, והרדיפות הזכירו את היהודים את רוע מצבם ויאלצום גם כעת שלום לראות בהטלכים את.טגיניהם־ וסוכניהם היחידים, ולהרבות את סכום המסים שהניאו לאתר המלוכה. אבל הנסיכים וגם הסוחרים מיתר התושבים עוד לא יכלו בעת הזאת לחיות בלי היהודים, כי איש מהם לא יכול למלאות את מקום היהודים כשדה המסחר, — וכעכור זעם, מהרו המלכים להשיב להיהודים את זכיותיהם או להשיבם לארצם, אם ננרשו ממנה — ולהראות להם עור הפעם את פניהם השוחקות. היהודים החלו מחדש את עבודתם, חדשו את עסקיהם, צברו כסף והון — למלאות את אוצרה של הממשלה לעת מצוא. הראשון שהחל להראות להיהודים בארצו דו פרצופים, לקרבם בשמאל ולדחותם בימין היה המלך לודוויג פיליפף בצרפת. בראשית ימי ממלכתו נטה גם הוא כנהר שלום לישראל ויאשר אח זכיותיהם והנחותיהם. אחרי כן נתן פתאום צו לכלוא את כל היהודים בכלא וישית עליהם עונש כסף כבד מאד, ואך שלמו לו 15000 מארק כסף יצאו כולם לחפשי. הוא הוציא את החוק, כי בל החובות שנושים היהודים ביתר החושבים בטלים ומבוטלים, ורק חמישיתם חסול לאוצר הממשלה. אחרי כן נרש את היהודים מארצו, וכל רכושם ונכסיהם נפלו לאתרו(1181). ממשלת לודוויג סיליפף לא היתה עוד נטנה בידו. ונסיכים רבים לא נכנעו לפניו, על כן נשארו רבים מהיהודים בארץ צרפת למתת פקודת המלך. אבל נם הסלך בעצמו הכניס עור הפעם במדינתו הקטנה שהיה בה מושל יחידי את היהודים וישיב להם אח זכיותיהם, רק את הרכוש שלקח מהם לא השיב. יועצי המלך הזה ונסיניו מעוררים