Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1899-01-01 · חוברת ד · p. Seite 76

70 ממזרח וממערב פנימה, היינו: לאחד בקרבו את שני היסודות המתנגדים, את היהדות והנצרות ולהיות עלי ידי זה לאיש חדש ושלם. אנשים יותר חלשים יעשו פשרה בנפשם ויותיו על דעותיהם, לכן הננו תאים, כי אנשים בעודם כאבם ימוללו כקש ואחריתם כענן כלה דלך. הנה לפנינו האשה אלביננ(׳•01011 בהחדון •צללי־ליל־. בראשיתה היא דבוקה בהאליליות, היא בורחת מבעלה, אשר כבר קפצה עליו הזקנה עוד לפני בואו אתה בברית הנשואין, אל האיש אשר נפשה קשורה בו לאהבה אותו, וגם הכומר סנדרם(8ז16)ם18ג) יאהב אותה נם הוא, אבל בהיותו נוצרי קנאי ו^דוק יאמר אליה: .שובי נא אל ביתך, בתי!׳ והיא תלך, לא ברצונה הטוב, כי אם בחרק שנים לסבול ולשאת ולהיענות תחת ידי בעלה. ועוד בצבעים יותר בהירים ומבהיקים יציר לנו המשורר את החצאיות הנוצרית־ היהודית הזאת בהחויץ: "\״1״ו1ז־)<וו08>1מ בהכומר תסמר איש אשר תכונה אצילית לו, איש מלא רגשות, תנועה וחיים, יציג לפנינו הפיטן את כבישת היצר של היהודים על ירי חוקי המוסר אשר היו לדמו ובשרו; רבקה ביסט 80<\\) היא סמל הדבקות העזה בתענוגי החיים אשר לא תדע כל נבול, אותה הדבקות שהיא תכונתו של הנוי (•י111י11) רבקה ביסט תבוא לבית הכומר בתור עוזרת לאשתו ומיד תתלקח בנפשה אהבה עזה לאדון־הבית ותגמור בלבה לקחת את לבבו שבי בכל התחבולות אשר תבואנה לידה: עליו להגאל סמוסמת המסורת אשר תעיקנה עליו ומעבותות אשתו אשר הוא אחוז בהן, — ואת שני הדברים האלה היא משנת בנקל: את הראשון על ידי כחנפשה, ואת השני על ידי תחבולות אשר במעשי שטן תהיינה בעינינו. אשת הכומר תאבד עצמה לדעת ועתה חפשי הוא רוסמי לנפשו לעשות מה שלבו חפץ. ובין כה וכה אבדה לרבקה הסגולה ליהנות מפרי עמלה. לרגל התהלכה שנים רבות את האיש הטוב ונשוא הפנים, מסמר, היתד, גם נפשה לנפש נדיבה, ובכן מוסר כליותיה ישמיד בה את הבח לפעול. וגם גורל מסמר לא טוב הוא מגורלה היא. הוא, אשר ביחוסו לאשתו יזכירנו, במרמה ידועה, את זינורר,;הפך לנפש חפשית על ירי התהלכו עם רבקה, האשה הגדולה ואטיצת הלב, אבל קצר־אונים הנהו להשליך מעליו כבגד־עדים יחד עם העבר של כל משפחתו גם את העבר שלו. ובן יפרד מעלינו איבסן בסוף דברי ימי ברית־הנשואין הרוחי הזה, בהשאירו לנו אות־שאלה המדאיב את לבבנו. נם בהחזיון .הידד, נבלר־ (•(•)1(0:11 1141:1־111,) הננו רואים אשה מעין טפופה של רבקה ביסט, אשד, העומדת על המדרגה האחרונה של השחתת ד,מדות שהיא פרי ד,חנוך הרע וירושת אבות. אדיר חפצה הוא לראות את אהוב לבה מקריב את נפשו קרבן על מזבח היופי, בעוד אשר היא כעצמה הלא היא אך סמל היופי האליליי הגרוע והשקוע, היופי שהוא מקנת־הבסף. והיופי המקולקל הזה הוא הוא אשר יתעיב בעיני יוליאן את המלחמה. ולעומת הידד, זאת, אשר לא תדע לא את החיובים ולא את הפרישות של ההסתכלות היהודית ולא את הבח ושמחת הנפש של הסתכלות האלילית, לא שלמות ולא חצאיות כי אם רק אפם וריקות נוראה. — לעומת הידד, זאת עומדת צרתה, היא האשד, טהעא עלפשטדש 110־>1<\1נ'1 1:־)11י1׳). אשד, פשוטה, אבל אמיצה בפעולותיה, אמיצה בפרישותה. טהעא עוזבת את אישה שנוא נפשה, לא למען התמכר לאהובה; לא! רק למען הנן עליו מהםבנות הנשקפות לו מנטיתו אל הפחזות והריקות. ובמות אהובה, או תנור נם היא משאון החיים והיא נותנת תוכן חרש לחייה. בהקדישה את ימיה