Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1899-01-01 · חוברת ד · p. Seite 59

59 נשמת חסידים מחנא אנכי בתקופה רוממה זו..חיים סעוסקא דליבא, חיים שיריים ונעליים; אני רואה בה נםעם האחרונה, חיים של חיים. — בן עמנו הוא כל בך שקוע בממשות החיים ובהישוח שבצורתן, או עוד יותר גרוע: כצורה אחת של החיים שנם הרוחני שבהם הוא נוטה כיותר לחומר; עד שהנלוי שבהם את אשר יכול למשש בידו לוקח את רוחו ביותר מהמופלא והמכוסה, ומבכר הוא את אשר מתיהם אליו ואל צרכיו יותר מה״עצם כשהוא לעצמד; ולא עוד שגם באלהים, בהויה המפשטת שליח מחשבה תפישא בה, הוא רואה רק את .אביו שבשמים* אלהים המתיחס אל בני אדם .אם באב אם באדון . . .* אבל ואת הפעם, בר,חסידות, התרחב מבטו הארצי והיה לשמימי והחל להרגיש כי לא זאת היא תכלית החיים והעולם להיות רק -סור מרע ועושה טוב־ ולהתיחס אל אל עליון כאל קונה שמים יארץ, על מנת שהאדם בנו או עבדו, בחקותיו ילך; זאת הפעם אשר הכיר שסוד אחדותו יתברך הוא למעלה מן הצורות בעלות תמורה הללו שמחליפות עצמותן וש״עתידות להב ט ל לעתיד לבוא*. זאת הפעם אשר האדם חדל לחיות חיי שעה והחל להפנות לחיי עולם. לחיי כל העולם ובל המציאות. האדם בעולם החסידות הוא.אדם עומד למעלה מזמנו ומקימו, מחוגו ותנאיו, ואינו בן דורו בלבד, או בן הדורות שקדמו לו; כי מחבק הוא זרועות עולם ומסתרי החיים. בתקופת החסידות, הניע למועד: שעם כל היותו קשור בשלשלת התולדה הארובה והיותו נתץ בקולתרה עתיקה קבועה ומסוימת שכבר המציאה לו פתרונים לכל השאלות בחייו ובעולמו ונתנה לו מושנים מוגבלים לכל אותם הדברים אשר יתיחס להם בחומר וברוח, ואשר הוא תוהה תמיד על קנקנם ויש לו צורך לדעת אותם ואת מהותם. בעולם זה הוא מרניש את עצמו כקטן שנולד בקרקע בתולה וחדשה שעדיין לא נעשתה מדרס למדרך כף מל. ואחרי בל החקים והמשפטים, התורות והמסורות, הדעות והמחשבות שכבר מצא בל איש חסיד בכל מקום בתור דברים נמסרים מפה לאוזן או קבועים במסמרות הכתב והמכתב שלא ימושו מפיו הרי הוא מוצא עוד בחיים ובעולם שלפניו פנים חדשות וחיים חדשים, חיים שבאו עליו שלא כתמול שלשום — ו״החיים החדשים* הללו באו אל קרבו בהתעוררות של מעלה, .כתרועת אלהים*, אלהים בורא מחדש ומחדש את עולמו ואת בריאותיו ושופך עליהם טל ילדות חדשה —- ובאותו טל ילדות רואה אני תחיה רבה בפרק ההוא של תולדותנו. לא אלמן ישראל ממפלאות תמים רעים בתולדתו הארוכה, הכתובה באש שחורה על גבי לבנה; ולא מבעי באותה תקופה רוממה של החסידות, כתקופה היותי רבתי בהיהדות האנושית מיום אשר נתהלך בגולה. באותה שעה אשר מעבר מזה התנכי בישראל החפץ לשמור בזהירות יתיר, כל המסור מימי הר סיני ער מה שחרשו התלמידים הותיקים או שעתידים לחדש. ימים אשר _ בהם הניעה האורתודוכסיה אצלנו לטרום קצה לעשות ולשמור נם קוצו של יו־ד, בשומה פניה רק אל העבר הגדול שממנו וטחצוניותו אין לנרוע. ומעבר השני נראתה נטיה חזקה ורבה לעזוב את תוצאות התולדה והיהדות נם יחד וללכת לבקש חיים חדשים, חיים בתור בני אדם שאנושיותם קודמת לכל מסורת וחוג קולתורי לאומי. אז, מבלי שים לב לשתי הקצות האלו האוכלות אשד, את רעותה והסותרות זו את זו מקצה אל הקצה, סלל לו