Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1899-01-01 · חוברת ד · p. Seite 58

ממזרח וממערב 58 \ כל סוף לא יכול לכלוא את הרוח המזנירו את עצמותו ומהותו. ואז בגשוב בו אוחו התה, כל עולמו הסנימי מקבל דחיה־עצומה, דחיה של מעלה...-־־■ ודחיות־רוחניות כאלה, תסיסות אלהיות רואים אנו ככל אתר ואתר. ככל זמן ועידן מראשית תולדות האדם ורוחו עד היום. רק במדינה אחת רבתי שרתי בעולם. ברומא. לא נשמע קולן מפני קול גלנל מלחמה המנסרת ברקיעה. אבל אצל המדהים, היונים, נם באותו עם שעבד בנו בסרך,'המצרים, נם באותו עם ד,.דומה לדובי. הסרסים, יתנלה הרוח הזה בחזקה; והוא כקול אלד,ים מתהלך לרוח היום... ביותר נשמע את הקול הזה מבין ערפלי האפלטונים החדשים בתקופת האלכסנדרונים הידענים—וביתר שאת אצל הערבים קרובינו. האלך ואחשוב כרוכלא את ר״דחיות־ הדתיות והנפשיות בימי הבינים. בימי היתחיה*,), בימי הפלוספיה והשירה במאות האחרונות, ובימים שאנחנו חיים בהם? דיינו שאין לנו כל תקופה של תורה ומחשבה רבתי מהעולם העתיק עד החדש ועד הזמן הזה, שלא תפעם בו דחיה נפשית שעל ידה ישובו בני אדם לקונם, .הבנים לאביהם שבשמים■... וד״דחיות־ הרוחניות הללו מה רמת הנה! על ידיהן יתקדש האדם ויתעלה, רוחניותו והשנתו יתנדלו ויתפשטו הלאה מעבר לתחומם הרניל — על ידיהן לא יתיחם עוז¬ ר,אדם אל קניני העולם רק ע־ם מה שנונע למטרתו וצרכיו לבד, אינו חוקר ודורש רק אחרי מה שנצרך לו ולקיומו; כי אם רואה הוא בלי פניה את העולם ואת החיים נם מבלי •חוסם אליו ואל צרכי עולמו וחיתו הוא. על ידיהן הוא עחב את חוגו הצר ואת מבטו קצר־יהרואי, ויכנס אל חלל העולם הנדול לרהט ולעומקו, וחודר למה שמעלה ולמה שמטה, לפנים ולאחור. על ידיהן הוא מחליף את הצורות בהמהות, את הקליפות בהתוך, ׳ ומתוך זה הוא מקיף הכל ותופס הכל. — ואנכי כשאני לעצמי הנני רואה בכל מלחמת האדם בתולדתו הארוכה, מלחמת הרוח והחומר או שאר שטות שרגילים לסמן אותה, רק מלחמת אותו ד,.תוך־ עם הקליפה, החוג הרחב עם החוג הצר, האחד המוחלט עם הפרט הנבדל מאותו המוחלט שסוף כל סוף אחרי הבדלו והתפרטותו הרי הוא עוד תלוי וקשור בו בקשר האחדות שאינה נתקת לעולם... ונם אינה יכולה להנתק.— נם אנחנו בני ישראל עם כל מלחמת עולם שלנו מבית ומבחוץ שאכלה רוב כחותינו ועצם נפשנו היתרה■ יודעים אנחנו דח־ות רוחניות כאלה למכביר. נס אנחנו זכינו לוד,ר הרקיע ול-קבלה• עליונה העומדת על מפתן־־יה ותחזה מחזות שדי ... נם לנו היו ימים טובים שבהם הסרנו מעלינו את הבלי ר״חוטר ד,עטר־ ורוח חי החיה אותנו והלך־ נפשנו והיינו נהנים מזיו השכינה . . . נם אנו ראינו בעולם הזה מעין עולם הבא, מעין שכינתו של עולם. השכינה של מעלה■ תתנלה ביותר בעולם החסידות, עולם הטהרה ופנימיות החיים, עולם הרוחני האחרון לפי שעה בתולדתנו הארוכה, עולם רם ונשא, שאור רב צפון ט לדורות... נם בד,התפתחות הרוחנית של כל עם ועם הנני נותן את משפט הבכורה להקבלה העיונית והשירית על כל השתכלות מהשטת והגיונית; ולא מבעי אצלנו. עם חכם ונבון יותר מדאי. ולכן רואה אני בנענועי נפש את הימים היפים של ימי החסידות. באשר י .18881106*1160 (י