Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1899-01-01 · חוברת ד · p. Seite 57

57 נשמת חסידים \ יתדבק באורו של עולם... והאור הוד. נונע בכל מסתרי הנמש ככל עומקם, מעורר ומניע כל המהות שבו, כל סודות החיים שבעצמותו; ואז ירגיש האדם מי הוא ומה הוא. אז יכיר את נסשו את עצמו ומלאכותי; וממלאכותו יכיר את מורות העולם והאלהים, את הנצח שבנצחים... ולפעמים נם הנצח שבתפארת... והלא יודעים אתם כי אדם קדמאה היה הראשון אשר הכיר את אדונו של עולם; ושבו רק בו החנלה בחחלה אדונו של עולם... ובכל החיים ומהלכם ושלל צבעיהם הרבים, בכל התולדה הארוכה ודברי ים• העולם ורוחו המאחדו, רק האדם .מיחד יהודים־ לקונו ורק הוא עולה בסולם אלהים. ולא עוד, בלעדי האדם, אין סולם לאלהים. — עוד מרחיק אני ללכת: אם אין אלוה מוטות האדםדאין סולם לאלהים בלעה... באשר בו ורק ט ובנפשו המשכלת יעשה ויתהוה הכל ביודעים מה שלפני יצירתו והויתוהיה רק בלא יודעים; בו ובתחו'היודע ומכיר יבוא הטבע הבורא ומרקם בבלי דעת וחשבון לכלל דעה והכרה את עצמו... רצוני לומר: האדם הוא עינו של עולם כביבול... הוא היחיד בכל הבריאה בתור בעל צלסיאלהים, אלהים יודעים; אחרי שבלעדו. בלערי השנתו והכרתו את רבונו הרי הבריאה, ההויה. והמציאות כלה מבלי כל הברה ודעת. בלעדו הכל פועל. מתנועע ומתהוה, חי ומשתלשל טבלי דעת ומבלי אפשרות לדעת; אחרי שאין דעת ואין כל עצם המכיר בטרם בא האדם... האדם הוא ראשית דעת, הוא הדעת בעצמה — למה נכחד? עם כל הכבוד הרב והנורא אשר ירחש לבנו אל הבריאה ומלואה לכל מעשי בראשית והמציאות אנוסים אנחנו להודות שהכל בהם בבלי דעת, הבל עור ... על ירחנו אנחנו רואים שהם, בכל פעלם הרב ומעשה הרכבה והפרדה הנפלאה שבהם, אינם יודעים את רבונם. אינם יודעים, באשר הידיעה בלי האדם איננה. — יודעים אנחנו שכל חללה של המציאות והמונה לא עלו במחשבה להבראות; אחרי שהמחשבה בעצמה נבראה אח־כ בהא ד ם שהוא סוף למעשה בראשית... אנחנו יודעים כי .ההתפשטות־ קדמה לר״השכלה־ רעותה. ואותה ההשכלה, אותה המהות היודעת אח עצמה ו.טכרת את רכונה־ היא מנת חלק האדם, היא אנושיותו, היא תכליתו; כלומר תכלית העולם כלו שכבר היתה מונחת בראשיתו... תכלית העולם היא הידיעה, ורק האדם יודע את קונו.— נורא הרבר להרגיש את עצמנו בעומדים במקום היותר נ בו ה ב.מקוםו של עולם־, לדעת אותנו כאל ה ים אחראין לכל המעשים ולתכלית כל ההויות. אבל ביחידות זאת, בידיעה הברורה שאנו לבדד בכל מחנה הבריאה בהכרתנו וביריעתנו, יש נם הוד נפלא. .בכל הבריאה הנעלמת הבהיק השי־ת בהירתו וביותר בהאדם שבו הבהיק משרשו־ [חב־ד]. טוב הדבר נלך ונאיר. — אחרים אומרים: אנחנו ד״רועים היחידים־ בבל העולם ומלואו. בלעדנו יש רק מרעה צאן וחי לטינהו, אבל דן פקוחה אין... טוב הדבר נלך ונרעה... לעתים ישכח הנבר ראשיתו, והוא ככל החי לטינהו ישתקע ביון מצולת החיים החמריים, וחיה יחיה בלי חשבון ובלי הכרה ודעת. אבל הימים האלה לא יארכו; כי סוף