Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1899-01-01 · חוברת ד · p. Seite 56

טמזרח וסמערב 56 עוד תמים הייתי. ולא היה ליי בלי מושג סהקרעים שבחיים ובעולים, מהתעיות והטעיות שסופן אמת. הכל היה עוד שלם בי בעצמי ומסביב לי, הכל היה עוד אחד; והאחד הזה הוא בראשונה נופי, עצמי ובשרי הרך שאינו כלל ועמר עכור שצריך להתקדש. בימים האלה עוד לא יכלתי להבין מה שהשגתי אחר כך בכניסתי להיכלה של החסידות, היכלו של עולם; היכל שבו למדתי לקדש את עצמי ולכון כל מעשי והליכותי לשם שמים. נם אחרי הימים האלה נער הייתי, אבל נם זקנתי. — מודה אני, שאחר כך כאשר נשבו עלי הרוחות מצד אחר... ואשתקע בראשי והבי בההשכלה •בת השמים■. ובמלחמת .החרות■ עם .האולת", ואהיה מקצץ בנטיעות ובנםנים לתיאבון — עלתה במחשבתי הרכה לחשוב את כל הני האזהרות, בנונע לה.חומר העכור■ והצורך לקדשו, לדברים בדוים שאינם בעצם כלל, שנמצאו רק כדי לאיים בהם את התנוקת ואת הילדים הנתלים ... אבל מדוע זה יאיימו את הבריות? שאלתי אז את נפשי. מדוע תהיה יד האדם באדם לסגור את דרך החיים בעדו ובעד משאות נפשו? מדוע זה שופכים אנחנו את הכוסות המזונות לנו על פניהן?... כזאת וכזאת שאלתי אז בחמת רוח־ ואסקל בקדושים וכעושי רצון־יה, בעושים ובמעשים. אז חשבתי עלמא כנייר,לולא, כהלולא לחיות ולהנות, להגות ולחיות. — אוי להם לבריות שמניחים חיי שעה, בעוד שהכל אינו אלא חיי שעה, חיי שעה טפא. — אחר הדברים האלה כאשר גדלתי והייתי לאיש המתחיל לדעת את אנושיותו, וספינתי הפליגה לים החיים, לעומק החיים; בהחלי להיות קורא הדורות מראש וצופה למהלך אחרית הדברים, לחדור אל חיי האדם עלי אדמות ועלי שמים שבאדמות... באתי לכלל דעה: שבעלי ההנאה, כלומר אלה האנשים המעמידים כל החיים והמונם רק על ההנאה לחוד, הם עושים שקר בנפשם... אמנם כן, שקר גדול ואחיזת עינים הוא להעמיד את כל החיים ומהותם על ה.ה נ א ה• גופא ועל צרכי ד״חומר העכור■—שקר נחל הוא והטחה כלם• מעלת האדם ומהותו לכפוף את קומתו הזקופה רק תחת משא מלחמת חייו החמריים והזמניים, שהם ועזרים והולכים, חוזרים ובאים. הננו מניחים לחולדה זו להיות נודרת ומנחת, נודרת ומנחת מבלי לדעת למה היא מנחת? אבל חלילה וחולין הוא לאדם להיות אוכל ושותה כבהמה ולהיות נהנה וחוזר ונהנה; אחרי שבדבר זה וביוצא בו יכול העולם להתקיים באחרים, בשאר החי למינהו — אבל הקב־ה טרח לברוא את האדם בצלמו; וחיבה יתרה נודעת לו שיודע הוא שנברא בצלם. והידיעה הזאת דורשת מאתנו בחזקה להתדמות ליתר; וההתדמות הזאת היא תכלית האנושות, תכלית הכל... אחרי שהאנושות היא סכום ותוצאת כל הבריאה כולה מראשית ועד אחרית. — .מלמד שגתאוה הקב־ה לעשות שותפות בתחתונים■, בתחתונים שהם עליונים, בבני אדם ... אותם מעשי ידיו שאם זכו נעשו שותפים למעשי בראשית, לכל היקום והמציאות, לההויה כלה. ועל כן ימים באים לאדם באשר הוא אדם בעל נפש חיה וחי נותן אל לבו, ימים שבהם יתרומם בחזקה על הומרו המבדיל בינו ובין קוט ואיט נותן אותו להיות את אשר הוא, אח אשר צריך להיות ונועד להיות; ימים אשר בהם יחנדל יתקרש, כלומר