Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1899-01-01 · חוברת ד · p. [Seite]

/ נשמת־חסידים. [הסתכלות]. כא־ו ר״ר סיבה יוסף ברדיטצבסקי. * — ההסתכלות היא כעין ד,ששעה סעילא ייתתא . . .׳־ [ייקום׳ אדרים]. . . . יקרן אור יקרות יושיע אלי, מאלה הים־ם השובים בעוד גער הייתי, תמים עמי ועם ד׳ אלהי, ועם אנשי חסידיו אתהלך בארחוח החיים . . . והחיים משיקים הוד עילאה סעלמא דקשוט; וכמראה הקשת ביום המעונן, כן חודר ובוקע הנוגה סביבי, בוקע ומאיר את חשכת התהום אשר ביני ובין אבי שבשמים בעונותי הרבים... והנה קדושי החיים הללו, החסידים ואנשי המעשה, הם וחויונותיהם ואורותיהם באים וחונים מנגד לעיני רוחי הטונים המונים; וכלם עוטים זר־שדי, זוהר הרקיע. ואת צללי זוהר הרקיע הזה הראוני באביב עלומי. והנה זכרון אחד מזכרונותי עלה יעלה על לבבי. ואני נער . . . בליל בהיר היה הדבר, בשלהי דקיץ... קרני הירח בלוית כוכבי השרת מאירים את השמים הטהורים. וכל הקסם שבהם חודר מבעד חלוני בית אבי, והבית עומד בירכתי עיר קטנה ואנשים בה מעט. וכמו יד נעלמה מחזקת בי ומושכת אותי החוצה, שמה אל הרחוב שתחת כשת הרקיע ... אבל רנע בטרם אתגנב לצאת ולעזוב את נלי הסשרים שאגי יושב כשוף לשניהם, ינש אלי אבי הזקן ויצוה עלי להשאר בבית לשמוע שיחות זקני ודח אשר ישבו מסובים אתנו הלילה; והם מן החסידים הראשונים .ששמשו את הזקן בכבודו ובעצמו".■ עיני ולכי נתונים נתונים לכוכבי השטים ומלכת הליל. אבל על ברחי יושב אני בקצה השלחן הארוך העטוי לבנים, לשני מנורה מאירה באור בהה ושומע את הדברים המקוטעים של הזקנים על .החומר העכור־, על ר״חשאים" שבחיים ועל חובת האדם לקדש את עצמו במותר לו... בכובד ראש המה מדברים את הדברים הכבדים האלה וצל עמוק יחלוף על שניהם. ואני מבלי משים, כמו עוצם אנכי את עיני מראות אותם ואת עקימת מצחם כמו מתרחק אנכי מעליהם לרנע, רק לרגע — ולשתע כבר אני עומד על המעקה שבעלית בית אבי הששל, ועל ראשי זוהר הרקיע בלי סוף. אני מרגיש בלבבי כעין נועם שלו, כעין טהרת נצח; ואינני מבין מאומה איך ידברו החסידים שם בכית על .חומר עכור■ וחטאים שבחיים, אתמה תמוה ...