Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1899-01-01 · חוברת ד · p. Seite 21

21 ספר יוסף המקנא ואכל וחי לעולם, אלא כך אמר הק׳ לאדם מכל ע*ן הגן ונו כלומר בעצתי אל תאכלו םע*ן הדעת לסי שיש סם המות בתוכו וביום אבלך ממנו בוראי מות תמות, ולא גילה לו הרפואה, כשעבר על הצווי אמר הק׳ הוא לא האמין לעצתי, לסיכך אסיר ממנו רסואתי, לכך אמר ועתה סן ישלח ידו וגו׳, משל לרוסא שאמר לעבדו מכל הקילורין שיש בחדר זה אתה יכל לאכל חוץ מאותו שיש בכלי זה שהוא סם המות, מה עשה העבד כשהלך רבו נטל מאותו כלי ואכל ונסתכן. אמר רבו הואיל ולא האמין לי לא אשתדל לרסאותו, בך עין החיים היה רפואתו של עין הדעת. (ט) שאלוני איך תוכל לאמר שלא ירד לניהנם והלא כתוב בו שתי מיתות אחת בעולם הזה ואחת לעולם הבא דכת׳ מות תמות, השבתי אלא מעתה אכל תאכל הכי נסי בעולם הזה ולעולם הבא, וכן הקם תקים עמו, וכן עזב תעזב עטו, וכן הענק תעניק אלא דברה תורה כלשון בני אדם וכן שלח תשלח. (י) שאלני משומד אחד בפני נלחים הרבה אתם אומרים שהבורא מכה באיזמל ומרפא באיזמל תודה לי האמת אמרתי לו- כן, אמר לי א־כ יש לך להורות שכשם שהעולם נתקלקל על ידי אשה כך נתקן על ידי אשה, אמרתי לו אבל אמנם הנידה לי מפני מה עלה בדעתו לתקן על ידי אשה, אם בא לתקן על יד החוטא היה לו לתקנו על ידי אדם שנצטוה אבל חוה לא גצטוית שעדין לא נבראת כשנעשה הצווי. וא־ת שהיא עותר, יותר אשר הסתה בעלה לאבל והיא היתד, האיזמל שהמסית חמור מן החוטא, א־כ היה לו לתקן על ידי הנחש שהוא המסית הראשון וחמור מן הכל, ועור איך נתקן הכל על ידה והיא עמדה בקילקולה כאשר אנו רואים, ועוד הקללה הנראת,) עדין קיימת, הנה אמשל לך למה הדבר דומה למלך שסרח עליו עבדו טרדו מתוך פלטין שלו ושלחו בנלות וכל מקום שהיה מוצא אחד מקרוביו היה אוסרו ומשליכו בבור ומחריב כל קרקעותיו, פעם אחת מצא אדם אחד לאותו עבד א־ל המלך נחם על היער. אשר עשה לך ולקח קרוביך הכלואים, והושיבם בגן בושם שלו ועתיד לעשות לך כן וכל כך למה שלקח אחת מקרובותיך לו לאשה. אמר לו אותו העבד ק1־בר זה איני מאמינך, א־ל מפני מה, אמר לו עדיין עודינו מחזיק אותי בנלותי ואני רואה עדיין(רואה) ארצי שממה וכל מקום שהוא מוצא קרובי אוסרם בכלא, ואיך אאמינך שהוא מתחרט ונתפייס וכי נתן קרובי בנן בושם שלו, כך אתם אומרים שנתקן הקילקול וכי הוציא הנשמות מניהנם ומי יאמין לכם לזאת, וכל הקללות הנראות עדיין קיימות. כל־ו דבריי ר־ יוס־־ף. (יא) וינחם ה־ כי עשה את האדם בארין. פקרו [ואמת כי, כי־הין דרכו לד,נחם ולהפר את בריתו ולשנות את דבריו, כה עשה לאברהם שאמר והעלהו לעולה ואהו¬ בך שלח מלאכו ואמר אל תשלח ידך, וכן בשאול ובן בנינוה וכן בבלעם, לא תלך עמהם ואחר כך קום לך אתם, ויחר אף אלהים בי הולך הוא, על כן אמרו בבא (מצרים?) [נוצרים] הסך דברי אל חי ונתן להם תורה חדשה, וטח מהשביל לבותם כי לא ידעו מה היא נחמה ולא נכתבה. ואתה דע לך כי לא יתנחם הבורא, אבל דברה תורה כלשון בני אדם, עיני ה׳, כדי שידעו הפתאים שהוא רואה לאור מחשךמעשיהם, באזני ה׳ שיבינו שאם יתפללו לפניו שישמע שועתם, דברים האלו לא יזיקו למשכיל בהם, והמשל אדם הרוצה להשקות בהמתו אינו אומר שתי אלא שזרק לה בפיו כדרך בינתה5), וכן 1) כי״ח מוחק הנראח, *) ראח ם׳ חברית מאת ר׳ יוסף קמתי בחבור מלחמת חובר, ושם ,תמצא מטש כדברים חאלח.