Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1899-01-01 · חוברת ד · p. Seite 7

7 הגאון מווילנא אולם כהנהגת חייו קבל עליו בנפש חסצה את כל החומרות והסינים, אשר הד לו לסקור . תענוגי־־הרוח. סעוף הנשר וזחילת הרחוק בנחשתים! פריקת עול בעיון וסשסעת קיצונית כמעשה! ובכל זאת לא היה הגאון איש יבש וקר, כמו שיתארוהו משוררי החסידות, בי רגשות קדש היו בוערים בלבו תמיד, עבודת מוחו ההגיונית לא היתד" לפעמים, נקיה נם משירת הלב. עם כל צלילות דעתו, עמק הגיונו ובהירות מחשבתו, עם כל שקיעותו בלמודי הנגלה לא נמנע, לפעמים, מלהתענג נם על למודי הזוהר והקבלה. באחת טזויות נפשו הנסתרות היה נרדם ההווה הגדול. * * * הגאון הנה בתורתו יומם ולילה, דברים כמשמעם, בלי כל התרשלות וליאות הרוח אף כהרף עין'). תשוקתו לעבודה שבלית היתד, בלתי נפסקת ולא היתד, צריכה לשום מעורר מלאכותי מבחוץ. גאוניותו התגלה לא ניצוצות ניצוצות, ברקים ברקים, בי אם כשלהבת־יה אשר אשה תוקד ולא תדעך אף רנע; אמץ גאוניותו לא נחלש ולא נתמעט עד יום מותו. הגאוניות, בכללה, אם אין בה סמני שנעון, זרות ותהפוכות הנה יש בה, על כל פנים, שעות של חולשה רוחנית, רגעי לקוי וטרגיה פנימית. לא כן גאוניותו של רבינו אליהו. היא היתד, תמיד בריאה, תמיד טזהרת כלי רגעי ירידה והפסקה, בלי פגימות וקרעים. אם נמשיל את חיי הגאון מוילנא לחיי הפלוסוף ש. מיימון בן דורו וארצו, או אז נבין את תמימותם ואחדותם השלמה של חיי הראשון. ינעי־חולין לא היו בהם. הנאון העסיק כל ימי חייו את מוחו בלמודים ועיוניים שונים. מבלי אשר קרא מעולם קריאה קלה ונוחה, שאין בה יגיעת השכל, מבלי אשר סח מעולם שיחות־חולין ודברים בטלים. גם דרוץהיה קורא בכל דם ספורים המושכים את הלב למען תת מנוחה למוחו העיף, נם טולטקה היה קורא בעצם ימי המלחמה לפני סודן בספורי דיקנם למען ירגיע רוחו ויברח דעתו, והגאון לא היה לו מעולם כל ציך בשעשועי הרוח ומנוחת המוח. הוא לא חדל מלהתעמק בתורה וחכמה כל ימי חייו למרות סבלו מחסור נורא* 2). הוא היה ממעט בשנה עוד הרבה יתר מנפוליון הראשון. תלמידיו של הגאון מעידים עליו כי רק שתי שעות, ונם זה בלתי רצופות, היה ישן בלילה. ואחרי כל אלה נשאר המוח הזה זך וצלול, בריא וספוני עד הנשימה האחרונה. כל דברי הגאון הקצרים היו תמיד נמרצים, ברורים ומוחלטים ופועלים על סביבתו כסוללה חשמלית עזה. אם נתבונן על האורנניזציה הרוחנית המוצקה של הגאון ועל חייו הנעלים אז צריכים אנחנו להודות, — אם נם נקמץ מאד בתוארים וכנויים, — בי היה .אדם" העליון•(!!ספםסמדזס^ס), אך לא במובנו של ניטשה, כי אם במובן יותר רם ונשא, י) בשם הגאון רבי חיים טואלאזין יסושר, כי הגאון התקשה בחבנח ענין אחר בירושלמי ש־ישח ימים רזוישים וגיא בא, בטשך חיטים תחם, כיי אגל אוי שיו. חשך טשחור תארו, ראשו כבד עליו ומבורך בטטשחת", ורק כאשר נראה לו ראשית דרך להבין חענין תסיר כריכח ראשו ויקת מעם אבל (עליות אליחו ל״ג). 2) "וגם ליגיעת רבנו חגדול [הגאון] ניע לא. זכיתי, כי לא יושג ולא ישוער ולא יאוטן טדל יגיעת רבינו תגדול ג״ע, למי שלא ראת גודל יגיעתו על כל רקדוק ודקדוק טן החורה. ער שעסד לחשיגח על בוריוד. (ר׳ חיים מיולאזין נטכתבז על דבר ישיבתו).