Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1899-01-01 · חוברת ד · p. Seite 4

ממזרח וממערב 4 הגאון היה בעל מוח נשלא, אשר אולי אין דונטתו בין כל מוחות הנתלים של המאה הזאת, ויחד עם זה נם בעל לב־טוב, לב־זהב. הוא היה חריף שבחרי׳שים ורחמן שברחמנים. הלב והמוח לא לחמו בו מעולם. כי שלום אמת היה ביניהם. מוחו השנון לא עכב את העבודה שבלבו התש. ולבו. לב ילד תמים. לא היה מעצור לעבודת מוחו. מוח של מבקרמאון. הנאון היה מתנהג בכל ארחות החיים החיצוניים כאחד מבני האדם הששוטים שבדורו. ולא שרש את עצמו מעולם מן הצבור הנחל. מעולם לא בקש להבדל מיתר בני האדם ולקבוע לו מדור מיוחד. הגאון היה בכל דרבי למודו ואשני מחשבתו כמחאה חיה. עזה ועצומה ננד השלשול התלמודי. ננד סברות־תהו וחרישותיבהו. הששט הששוט. ההגיון האנושי הבריא. ההדרנדד־ר,שכלית, בהירות המחשבה וצלילות הדעת — זו תכונתו הרוחנית. הוא שנא תכלית שנאה את הסודיות החשכה, את הקשיצות השתאומיות, הכרכורים והעקוטים של השכל־החולה והדמיון הלוהט. מחאתו היתה מחאת הרוח הלאומי הבריא ננד הסודיות והשלשול הזרים לו וקלוטים מבחוץ. לא לחנם ראו מ החסידים את אויבם היותר נורא ואת מתננדם היותר עצום. באגדותיהם יצויר הנאון כאיש קר ויבש בלי כל רנש והחשעלות, כמתנכל לגשש החסידות. באמת התעמק הנאון בעצמו בלמודי הזוהר והקבלה, אך זהר שבלו החזק לא הועם והגיונו הבריא לא קהה נם במקצוע זה.1). צניעותו, ענותו, טוב־לבו ונדיבות רוחו• עלו למעלה ראש. ששינוזה הוא נאה וקשדדלב אם נמשילהו אל הנאון. הוא, הנאון, לא היה מסונל מטבעו נם להבין את מתת תענוגו של ששינתה, אשר היה מתענג להשליך זבובים לרשת השממית למען תבלעם חיים. ענותו, צניעותו, של ששינתה באו ממוחו, משלסושיתו, ושל הנאון באו מלבו, ממעמקי נששו. מנוחתו של ששינתה היתד, מלאכותית. הששעות שונות ומתנגדות זו לזר• של ומתיו היהודים ושל רמתיו הנוצרים, חתרו חתירה עמוקה מתחת לנששו ויעשו בה קרעים. לא כן מנוחת נששו של הגאון — היא היתר, שנימית ואטתית. כל שניית, כל חצאיות לא היו ברוחו. הכל היה בו אחד בתכלית האחדות. ששינתה עם כל עמידתו ברשות עצמו, עם כל אהבתו את האמת הטהורה, עם כל בר לבבו לא היו לבו ועטו תמיד שוים בכתבו את מכתביו להשרים והרתנים הנוצרים תלמד לדבר בלשון — כמעט הייתי מרשה לעצמי לאמר.— ערומים, או, — אדבר בלשון נקיה, בששת מאתנו, — בלשון הדשלומטיה. לא כן הגאון, היהודי הששוט, שלא יצא שמו בקרב הגוים ואשר לכן לא יתשארו מ נם נאוריגו. הוא לא ותר כל ימי חייו מדעותיו ומטרותיו אף בחוט השערה. הוא לא ידע בדבריו ובמעשיו כל נטיה ושניה, ולא כין מעולם אל הרוחות המנשבות בחלל עולמו. כל .דשלומטיה• אף בצורתה היותר נקיה, היותר נדיבה זרה ר,;תה לרוחו. הוא היה תמיר מה שהיה באמת וכמו שהיה. שיו ולבו, תוכו וברו, יחוסו להנדולים ולד,קטנים היו תמיד שוים. בתכונת ששינווה היה חלק ידוע של חקוי, והנאון היה כלו מקורי בתכלית המקוריות. רשמי ד,ששעת מורים לא תמצאו ברוחו, כי מתוכו נדל וצמח. ־> * * י) "דרכיו בקדש בחנטת הנסתר נסתרה טעיניט ולא נובר* ייח, ובעדות הגדודים בתלמידיו גם פה היתה הבהרת אור לנתיבתו. והמציא גרסאות חדשות בזחר וחקוניס, חסר ויתיר וחלוף טשווח לשורה וטרף לרף וגם לבטח רסיס. והיח שוקל וסוסר אותיותיהם. וגם בעולם העיוני חוח הלך טן הקודם אל המאוחר ולהסך, להראות מקור לבל דברי אחרוני חקקובלים בדברי ראשוני- הראשונים כנראח טבאורו לסשרא דצניעותא, ובפירושו לססר יצירה׳־. (.קריה נאטנה" למחרשי׳־ם צד 161 יחעית 8). ן