Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1899-01-01 · חוברת ד · p. Seite 3

3 הגאון מווילנא הדור. כליפה שכתב לא כתב אלא כשביל עצמו בסגנון של העמח קצרות על שולי הספרים אשר הנה בהם. כל הערה היה עולם פלא, כל דבור ודבור עסוק וחדש. הערותיו כוללות דיוקים חודרים ונוקבים עד תהום הענינים, רפיוות דקות וחדות. תקוני־נוסחאות וגרסאות, הסרת שבושים וטעיות־הדפוס על ידי השואת הפקורים ופופתים ברורים. הגאון היה הראשון אשר סלל את הדרך להבקית הפדעית והאפתית בספרותנו העתיקה1) הוא היה פבקר וחוקר עפוק פעצפו. הוא היה אפן בלי כלים: הוא לא ידע את השפות והידיעות הדרושות לבקרת מדעית. ־גאוניותו, יושר הניונו ושקידתו הנפלאה היו פפלאים לו פקום פכשירי־הבקורת החיצוניים. על ידי רפדם קצרים ודקים מאד הניח הנאון מקום למבקרי הדורות הבאים אחריו להתגדר בו. רבד דברים, הסברה יתרה, אריכות וררשנות — לא וו אומנתו ולא זאת תכונתו. הוא רשם בכתביו רק את התמצית שבתמצית פעיוניו ההגיוניים והעמוקים בכל אשר לפר. הצורה הנאה, הסגנון הפשוט,'שכלול הדברים — לא זה הוא כהה של הגאוניות הרבנית, כי היא פבקשת בכל דבר רק את התוך, הנרעין, הנקודדד הראשית. הקליפה, היפוי החיצוני, המכשירים והמשיגים — דברים טפלים הם שאץ הגאון פטפל בהם. .פרי ולא פרחים■ — זאת משאת נפשו. מחשבתו של הנאץ היתה כמעין הטבע ולא הספיקה לו השעה לכתוב אף חלק קטן פחדושיו ועיוניו בכל חדרי התורה. אחרי עבור עליו ארבעים שנה כתב נם אח הערותיו הקצרות רק על ידי תלמידיו2). אנחנו הדורות הבאים אחריו, כפעריציו בדורו הוא, הננו מריפים את ערכו של הנאץ על כל תהילה לא רק בעד הדברים אשר השאיר לנו בכתב, כי אם הרבה יתר על אוצרות הרוח, מכמני הגאוניות אשר היו צפונים בקרבו עמוק עמוק. אנחט מרגישים כי הוא כתב ושיך בקולמסו הרבה יתר. רק ניצוצות אחדים נתזו משלהבת־יה זו, רק נטפים אחדים הגיעו אלינו ממעין נובע זה. י) עיי! מאמרו של א. ה. ווייס ב״טמזרח וממערב• ח״א * *1 10—9. *) במקומות ■דכים הכניסו התלמידים אח פלפול1׳ ה ם בתוך דברי הגאון ויהיו לערבוביה טראה, או חקחו את העוקץ החד שבתוך דיוקיו, או לא עמדו על סוף דעתו וישחיתו את בינתו. אולם עין הבקרה החרה תדע תמיד להבדיל בין הגאוניות לחביטניות, בין דברי הגאון כחויתם ובין הנסך שהוסיפו עליהם בבונה או שלא בבונה. והנני להביא בזח גם את דברי הרש״י סין: "תלמידיו חגרולים אשר זכו לקחת חורה מפיו [של הגאון], לא הספיקו לזקק את דבריו• ולפרש רמיזותיו, ע״ב נפלו שגיאות רבות בהעתקות, וחלו בם ידי זרים. וספריו הנךפסים על ידיחם לא יזואו מתוקנים כל זירבם. ורבים מן המבארים דבריו, לא זכו להבינם ולחבבס כראוי, כי היה האיש הגדול הזח גדול חרבה מאד מדורו, ולא יכול חדו להנשא לעומתו לחיות אספקלריא לקבל אורו• (קריה נאמנה זוד 164). לפעמים נתט תלמידי הגאון דברים בפיו שהיו ממש תחסן־ מדעותיו וחניוטחיו (תטא ועון שראו• לקרוע עליו) ויעשוהו לערב בפני חדורות הבאים אחריו בעד דברים זרים לרוחו ולמגמתו, אשר מעולם לא החמלסו לא מפיו ולא מעטו. הא לבם דוגמא קטנת: .שמעתי מפי חרב הסטן מוחר׳יר מנשה אליעזר זלה״ה שמח שכתב הנר*א בהלכות כשוף (אדע יו*ד סימן קע״ם,ם*ק י׳ג) על חרטביים זיל שנמשך אחרי חפלוסופיא הארורה . . . וכמו בן טח שכתב בהלכות כבוד רבו (ש״ע ידיד סימן רנדו ם״ק י*ח) על דבר• הרנדא: ״אבל לא ראו את הפרדס לא הוא ולא הרטבים...* שאינם דברי הגאון ומעולם לא יזגאו מעטו ומפיו הקרוש דברים באלה, ואיש אחד הגיג כל זה כבאור חגריא בשעת הדפסה, והוא חיה מכיר אח האיש ואת שיחו. . .״ (הרב עבי חירש קאזי■ נעלינבויגען במכתבו לחרש׳־י פין). אחת הנטיות היותר מזוויות בספרות הרבנית אשר עינן גדול מנשוא, הוא לחתלות א׳יע על אילטת גדולים ולשום דברים ודעות באופנים ותחבולות שונים. בפי גאוני האומה וגדוליח את אשר לא עלה מעולם על לבם ואת אשר התנגד בכלל למחשבותיהם והשקפותיהם.