Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1895-01-01 · חוברת ג · p. Seite 140

סמזרח וטסערב 140 הסתילדות האלה היום הן ספורות כסף אביהן כאפר ואינן חסות בלל על ססונם של ישראל ההולך לאבוד, וסחר תבקשנה חית ידן ותשאפנה להיות נזונות ביגיע כפן. אחרי .ההתחלה הרעה• נלאתה טתילדה נשוא גורלה, ובפני אנשים זרים לה תאטר: .אחת דברתי כי אהיה לאיש ויעבור עלי טה". האהבה תועבה היא לה. זה שלש פעמים — לפי דבריה — נגעה האהבה עד לבה. ובכל פעם הגדילה מכאוביה עד טאד. בהיותה כבת שלש עשרה שנה אהבה את טורה-הטחולות אשר לה; בהיותה בת שש עשרה שנה דבקה נפשה באחד שרי הצבא הצעירים ואחיכ אהבה את אחד הסורים הצעירים מבית סדרש המדעים וסוף אהבותיה אלה היה טפח נפש ודאבון לב. .האואל עוד אחרי כל אלה — תאמר מתילדה — ללכת אחרי האהבה, והיא בוגדה היא•". ויצור נרפה והפכפך זה טרבה להג ע*ד שווי* זכיות הגשים. מתילדה אוטרת: .כי עז וכח גם בידינו — בידי הנשים — וכי גם לנו הצדקה להיות כנוגשינו, כהאגשים, ולא גירא רע ולא נשבע 1 חרפה עוד. כי גם לבבנו בקרבנו יבער כאש, גם דם עורקיגו ירתיח בי׳י 1 טרסה, ומדוע נסתיר כל זאת מעינינו?... עד סתי ימשלו בנו חוקות עריצים 1 השטים סרות בין איש לאשה, ועוד נתן לנוגשינו צדק״. — זאת היא השולמית ׳ בת דורנו! י < רק קוים דקים אחדים ממנה תאר הטפסר לפנינו, וצורתה שלטה נ ובולטת. שחוק מכאיב לב הוא לראות, כי עלמה כמתילדה, אשר אין כחה אלא בפה דובר הבלים, ובכל מעשיה, מנהגיה וארחות חייה משפלת היא כבוד י הנשים יותר מכל צורריהן, — בת־חוה זו מגנת על שווי־זכיות הנשים 1 לא 5 עלמות כמתילרה, כי אם אוחן הנשים העובדות ועמלות בעבודה גופגיח ורוחנית, המעשירות אוצר ידיעותיהן ולוחטות עם פגעי החיים והנה צנועות ותמות בדרכיהן — הן הן מרימות כבוד הנשים ומקרבות את שווי זכיותיהן יי האטתיות והטבעיות. ' כ עמנואל .המתאונן והמשורר,, אשר יתמרמר אל סדרי התבל ואל ההשגחה העליונה — יש אשר גם הוא שמח ומאושר. .בשפתים צוחקות יספר •כי כל אשר נבא מראש בן היה• .נשבר גאון בריטניה... ואיש עצתה יי גלדשטון. בנופלים יפול לא יוכל קום עוד..," .נם המוציא לאור נחם פתאם א על מעשהו, בראותו כי רעה נוכח פניו!... במו פיו בשר היום במכתב עתו, ג כי מחר יראה אור בו השיר אשר שר לכבוד מתילדה."• כ גלרשטון יפול! שירו למתילדה יודפס! ומה יחסר עוד לעמנואל! הטשורר הזה גם בשגעונו ותעתיעיו לא יבש סקור מחשבותיו, רעיון נורא טנקר במוחו: י "איך ישנה האדם בשוא באהבת נפשו! כל היקום הן יחדל ויסוף לנגד עיניו, המות יאחז בעקב כל, גם עולמות אין טספר יעלו בתריו ויאבדו, ורק בחיר״היצורים הזד״י רק האדם לבדו הוא לא יחדל ולא יסוף לעד!) אף כי נם נויתו כרקב תבלה, האין טנוס לו בהנפש? והיא הן לא תמות לעד! אבל טה היא הנפש הזאת? האם לא רק הגות לב האדם לבד