Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1895-01-01 · חוברת ג · p. Seite 139

189 ממזרח ומשערב ומה הנה תולדותיו של עמנואל? .מי יוכל העל מפיו דבר אסת?״ — אסללים כעמנואל אם ידברו על אדות עצמם — דבריהם מעורבים מאמת ומליצה, יש שהראשונה סתגכרת בספוייהם, אז יגלו לאנשים זרים להם כל סודותיהם וצפונותיהם, ויש שירכבו על כרוב הדמיון אז ימצאו נחת וענג בשקריהם, אשר יספרו על נפשם גם לפני אנשים קרובים ואהובים להם. מדברי תולדותיו אשר ספר באזני הרב המטיף הננו שומעים .כי הוא בן אחד העניים בעיר מולדתו, אשר התנוסס בילדותו בכשרון נפלא מאד בשיר ובזמרה♦. אלה ילדי העברים בעלי הכשרונות הנעלים יהפך כשרונם — מתת הטבע לבחיריו — לרועץ, כי באפם חניך מסודר ומלבד היד הלוחצת •מחוץ וגדל הדחק מבית יהיה הכשרון האדיר להעברי למקור צרות ורעות רבות והברכה תהפך לקללה! ילדי העברים המצוינים כשיגדלו ויבינו לדעת מה היה בעוברם ומדוע לא יבשיל כשרונם פירות — ינועו וינודו ממקום למקום. יבקשו ולא ידעו מה, ירדפו אחרי יצל דמיון, יחזיקו בקרנות תהו ויבקשו מנוח שראש חבל. הטלטול, הנחם, הזכרונות המרים, העני והמחסור התמידי מחשיכים את מאור שכלם ומערבבים את דעתם,ובשנעון ורעת כאחד יעשו מעשיהם♦. יש גם עשר רוחני שמור לבעליו לרעתו! צורתו הנדיבה של עמנואל, אשר הטביע עליו כשרונו בילדותו, — לא נמחה מעליו גם בעניו, וגם בהיותו בארץ נכריה לא השח ראשו ולא השפיל נפשו .לא יקח גדבת יד אף אם ידע כי ימות ברעב*. העטנואלים שבנו אף בשגעונם, בנדודם ובתהפוכותיהם יש בנפשם דבר-מה, לא ארע אכנה. המכריח אותנו לכבד אותם כי גם בשפלותם יש בהם מעין רוממות הנפש. נחזה נא בשולמית—בת דורנו: מתילדה אהובת עמנואל. היא עזבה את בית הספר הגבוה ותלך לניד לבקש לה מקום בתיאטוי בין המשחקות על הבמה. מתילדה קותה לעשות לה שם עולם, וגם עמנואל ידע מראש, כי תצלח במעשיה, על הבמה, וכי תהי לשם ולתהלה ולתפארת, וכי כל הבית ימלא קול תשואות חן ומחי כפים*. אך מזלה לא גרם, כי בעלותה על הבמה .חרד בית המשחקים תחתיו מפני שריקות יושביו ומנוסת חרב גסה מעל הבמה*. ובמרירות נפש תחרוץ משפטה ותגזור גזר דינה: .הה! כל עמלי היה לשוא ויגיעי לריק! הן בליתי כחי גם כספי, בחקותי כי יצלח בידי לעשות חיל ולהחנוסם כאחת המשחקות הנודעות לשם ולמצוא חית ידי כחפצי, ופתאם הייתי לבלהות! והאנפה עוד לעלות שנית על הבמה, ושמי הן מנאץ הוא בפי כל?"... היום למדה מתילדה בבית מדרש נבוה, ואולי היו ידיה מלוכלכות בחלאת המתים אשר העלתה על שלחן המנתחים, וכל אשות, רך ונעם גרש גרשה בחזקה מקרבה; למחרת—ראה זה קלות דעת—והגה היא רצה לבית המשחקים ובדמיונה תחזה, שאם אך תופיע' על הבמה ויצא שמה כשם משחקת נודעת בתבל, וכאשר לא הצליחה ב״התחלתה* גרתעה לאחור ותבהל .ומנוסח חרב נסה מעל הבמה*. \