Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1895-01-01 · חוברת ג · p. Seite 138

ממזרח וממערב 138 של אלוה — וכל מעשיו יחי זרו מאד בעיני. .הלא תראו — קרא עמנואל — כי אך שערוריה היא מסביב, אין חסד ואין משפט בארץ, ואשר לו העז לו לבדו הצדקה, וחמס ושוד מסביב, והלאלה תקראו פעל שדי*. ההתמרמרות הנמרצה הזאת נשמעת בפי אנשים שאינם יודעים את חקי התפתחות האנושית. מי שיודע ומבין את חקי קיום החברה והתפתחותה, הוא יודע כי אין חסד בארץ ורק חקים קבועים שולטים בה, אשר על פיהם חיים גם האנשים, ואם אטץ וע; ברוחו יתאמץ לחדור לתכלית החקים האלה, למען יוכל לכבוש אותם ולהשתתף ביצירת תנאי חיים חברתיים חדשים המקרבים את האדם אל הצדק ואל המשפט. איש כזה יודע כי חשס ושוד לא פועל שדי הוא, כי אם פעל ידינו הוא, וחקי חיי החברה אשר הולידו את החסם והשוד בארץ הם גם יועילו להרחיקם סן הארץ וצעקתנו ומליצותינו ללא הועיל, אם לא נשתמש בכח החקים האלה. המשורר והכופר הזה טהפלסף ואומר: .חייטיב להרסש הנרמס ברגלים בדעתו, כי אך רמש הוא, וכי יש תכלית יותר נעלה מתכלית היותו הוא על פני האדמה? אבל מדוע נוצר הרמש הזה? מה חפץ לו בהיותו ובחדלו מהיות? או התוכל איזו תכלית, לו גם נשגבה היא עד מאד, להצדיק אבדן רבבות חיים אשר דבר אין להם עמה? זאת לא זאת, לא אוכל הצדיק פעל אלהים בארץ, לא אובל העצים עיני מראות ברע."* והגה החוקר בעל סרה־ השחורה הזה השואל מה לפנים ומה לאחור, מה למעלה ומה למטה, — אהב אהבת נפש את מתילדה, בת הרב ומטיף, המתקנת את עצמה להיות משחקת בתיאטרון •כמעט ראוה עיניו ונפשו דבקה בה לאהבה, ומאז לא יחדל מבוא אל ביתה יום יום וטלשיר בשיריו על לבה*. והמשורר הנקשה הזה יספר.כאשר שרתי לה זה מעט בשירי אשר ערכתי לכבוד הערב ההוא ואשר שלחתיו אליה בבקר עטוף בתכריך מקוטר מור ואהלות, השיבתהו אלי בדרך אשר בא, בחרתה בידה בראשו: ,אדם ובהמה!... תשובתה הקצרה הזאת לא צננה חם אהבתו ולא החלישה געגועיו עליה. עמנואל חי בעולטו אשר ברא בדמיונו ואל המציאות לא יביט, הוא מספר על אדות אהבתו למתילדה בהתפעלות עצומה, אך תוך כדי שיחתו הנלהבת הזאת יזכור את חובתו, באמרו .כי עלי לראות עוד היום את פני אחד מיודעי דת ודין להועץ עמו על דבר משפטי עם המוציא לאור, ני בעוד ימים אחדים אועידנו למשפט, ועל כן עלי לטהר דרכי*. סי הוא עמנואל, ומה הדטות הנכונה אשר נערוך לו? המספר שם בפי הרב המטיף מכירו של עמנואל כדברים האלה: .בשגעון ודעת כאחד יעשה סעשהו, הוא כחולה אנוש, אשר חצי בשרו אכלה המחלה, ובכל זאת עודנו הי וכרקב יבלה לעינינו מעט מעט. הה! המות למחצה, בגויה כן גם ברוח — הוא דבר נורא עד מאד!*... המות למחצה! מארה זו רובצת על הרבה מבני נעורינו! הרקבון הרוחני בעוד האיש מתהלך על אדמה, התפרדותו המוסרית, בעוד שחלוף יסודותיו בגו לא חדל.'— מה נורא החזיון! והמספר מראה לנו ב.עטניאל* את המחזה המעציב הזה בבל בלהותיו.