Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1895-01-01 · חוברת ג · p. Seite 135

135 ממזרח וממערב לך זאוז לעלבון בבודך, פי זך. ישים לבו לדביים קטנים באלה. ולפה זה, רבי, תכעום ותקצוף על תלפידך הפחכה לתשובתך? — עשר אגורות לא דבר קטן הוא! יעקב אבינו חזר נם אחרי פכים קטנים, וכל טי שיש בו מפדותיו של יעקב אבינו הוא חס גם על אגורה אחת. פרוטה לפרוטה מצטרפת לשקל. פטפה לטפה טתפלא ההין, וכל פי שאינו חם על הפרוטה ישאר עני ואביון עד יום פותו. ת*ח שאגורתו חביבה עליו טתלטידיו, תלפיד חכם אשר חוג פבטו צר בנקבו של טחט, היוכלו תלפידיו — שהטה יודעיו וטכיריו פקרוב — לכבדהו ולהוקירהו? ושמאי טחאונן תטיד באזני על שתלפידיו לא יחלקו לו כבוד כראוי. ופה הוא דורש טתלטידיו? הוא דורש כי נבטיח לו ונתן ערובתנו, כי בן אל־טות הוא! לא יותר! כפה ספרים חברתי! יתהלל שמאי כל היום. אבל האלמות נקנית לא בפספר הגליונות אשר יכתוב הפחבר, כי אם בפדת הרוח והגאוניות אשר בהן נכתבו. יש סופר קונה עולפו בקונטרס קטן אחד, ויש עושה ספרים הרבה ושמו ישכח כפת גם טלב בני דורו• בני דורנו כסובלים ברבבות ספרים ובאלפי רעיונות והגיונות; ואשרי הטחבר אשר דפים אחדים מספריו הרבים ישארו לזכרון לדורות הבאים ולא ישכחו פלב הוגי דעות. אם ישנם בספרי שטאי דפים אלפותיים כאלה אז, לכשיבנה בית המקדש, אביא חטאת שפנה על חטא שחטאתי .בזלזול פורים•.