Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1895-01-01 · חוברת ג · p. Seite 130

מספר הזכרונות 130 _^ נ״ז פיון... רעב הייתי, נפשי היתה סרה עלי, כי כעלה מעוני הזהירתני היום, שאם לא אשלם לה בערב שכר-דייתי תשליכני מביתה החוצה. גם נעלי נעשו קרעים קרעים ונופלים ממש סעל רגלי, ובידי אין פרוטה לפורטה. אלך לשמאי, עלה הרהור רע על לבי — ואספר לו מצבי, ואז אולי ימציא לי איזו עבודה ספרותית או יתן לי עצה טובה להציל את נפשי מחרפת רעב. באתי לשמאי ויקבלני בסבר פנים יפות. כפי הנראה לא היחה לו הפעם בקרבתו כל נפש חיה שיספר לפניה כל גבורותיו ונפלאותיו, חלומותיו ואגדותיו ויקוה למצוא בי כלי קבול ואזן קשבת. עוד לא ישבתי על הכסא, ושמאי פתח פיו במשל ומליצה לספר לי ע״ד ילדותו, בחרותו וחתונתו וכל המקרים הריקים והבדוים השייכים להם, על דבר תאות אכילו/ו לפגים ומחלת מעיו היום, על ריבותיו עם השמש בבית מדרשו ומלחמתו בתורה עם ראשי חכמי ישראל. אנכי ישבתי כנדהם ופני מוסבות אל הקיר ולא שמתי לבי לכל דבריו. — הקורא אתה את מכתב התהלה התולה במסגרת מוזהבה שם בקצה הקיר? — זה מכתב הברכה והתחלה שהגישו לי מכבדי ומוקירי בעיר פלונית, במלאת לי שבעים שנה. המכתב הזה כתוב בכשרון נעלה. קרא נא את המכתב הזה בקול, ואשמע גם אנכי מה שכתוב בו. אנכי ידעתי כי שמאי יודע את מכתבי־התהלה, התולים על הקירות בחדר עבודתו, על פה. ואשיב לו: הן תלמידיך קראו מכתב זה באזניך לא אחת ושתים. — ואח האגרת שהגישה לי עדת .עיר מולדתי קראת? נם אגרת זאת כתובה במליצה נשגבה ובשפה יפה. — גם את זאת קראתי, עניתי בשפה רפה. — ואת טכתב־הברכה ששלחו לי מכבדי מעיר כסלון קראת? מכתב זה יכול להיות למופת לבני ארצך בסגנונו הנחמד ושפתו הרמה. — קראתי. — ואת התשורות ואת המנחות שהביאו לי, בחנותי את יובלי, סעדת .קרית־רעב* ראית? — הכל ראיתי. הרעב הציק לי עד מאד ואתנודד על כסאי. לשוא אמצתי את לבי לספר לשמאי מצבי, כי לא מצאתי און בי ואקום ממושבי והייתי נכון להפטר טסנו. — למה תטהר ללכת מביתי? האם לא תמצא כל חפץ בדברי? הזקנה היא למשא על בני הנעורים. יודע אנכי זאת. אבל אשרי זקנתי שלא בישה את ילדותי. טעמי עמד בי וככחי הרוחני אז ככחי עתה. — רעב אנכי.,. הנני אץ ללכת... — רעב אתה! זה הוא איש מאושר! זה כשלש שעות לא בא כל אכל אל פי, ובכל זאת עוד לא באה לי חאות האכילה.