Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1895-01-01 · חוברת ג · p. [Seite]

מספר הזכרונות. [של אחד התלמידים] י״ב סרחעון תריב. היום בקרתי את שמאי הנקרא בפי סופרינו בשם .ראש חכמי ישראל". הוא גבה־קומה וארך־הצואר. הסתכלתי היטב בפניו ולא מצאתי בהם, אף שמץ מאותו הדו המיוחד וההיד הנשגב שראיתי על פני אחדים מחכמי ישראל הגדולים. בפי הנראה חבמה הנקנית רק בישיבת הנוף, בזעה רבה ונקרנות יתרה איננה מאירה את הפנים. ושמאי, הנני שופט על פי הרושם שעשה עלי, — איננו מאותם החכמים אשר שאר רוח ובינה יתרה להם מלידה ומבטן, כי אם על ידי התמדה ושקידה בלתי נפסקת היה למה שהיה. עיניו — אם העינים ראי הנה לנפש האדם, אז הנני נכון להשבע בנקיטת חפץ כי •נפש איזה תגר; מלוכלך נשקפת ומציצה מעיני שמאי. חוטמו — אבר זה בודאי של עברי הוא ומעיד ערות נאמנה על מוצאו ומקורו. חוטם זה המהודר בקצהו מרמז על איזה דבר מיוחד, אך, לבשתי, אינני מבין היטב שיחת החומסים ורמיזותיהם. בין ההולכים על שתים לא מצאתי דוגמתו של חוטם משונה זה, אך בין העופות הדורסים ראיתי מעין חוטם או חרטום כזה. פיו — קשה מאד להאמין כי פה כזה הוא כלי מבטא למוח חושב מחשבות והוגה דעות. מה חפצך בביתי? שאלני שמאי ויבט אלי בפנים נזעמים ונרעמים ויתבונן בעין חודרת אל נעלי ±גדי, כאילו על פי עדותם הבולטת חפץ לחרוץ את משפטו. — מארץ רוסיא באתי לשמוע לקח בבית־מדרש המדעים רפה ואחפוץ לדיכבד ולהימנות גם בין תלמידיך בבית מדרשך ולקחת תורה מפיך. ובמה אתרצה לאדוני כי יקבלני במספר תלמידיו? — מה תוסף ימה התן לך התורה? שכר תורה בימינו ליכא. תלמוד- תורה בדורנו אבוד זמן הוא. שמאי קם ממושבו ויפן ערפו אלי ובזה רמז לי כי תמה ש־חתני. אנכי חשבתי בלבבי, כי שמאי קצר בדבריו מפני שהוא חס על עתו, וכל רנע אשר אני שואל משעותיו.המקודשות לתורה לא משלו אני לוקח, כי אם את נפש הדורות הבאים אחרינו, אשי לטענם הוא עובד וכותב אני קובע, וכמעט נאותי לצאת מחדרו טרם ששמעתי מפיו דברים ברורים ומפורשים על אדות כניסתי לבית טדרשו. אך תשוקתי לתורתו גברה עלי כל כך, עד שגתרציתי לגזול משעותיו עור רגעים אחדיס. יצרי הרע פתני להאמין, כי שמאי דבר אתי קשות למחצה, למען דעת אם באמת חשקה