Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1895-01-01 · חוברת ג · p. Seite 119

ממזרח וממערב 119 ׳*ירי ר׳ יהודה הלוי ז״ל, וירא הב, הג. וירע בעיניו על הדבר הזה, הה״ד סנרך רעהו בקול גדול וגו׳] יותר משירי ווייזל, אבל אפונה אם גארראן היה לנארראן לולא ווייול שקדמהו ובו/ גם בשירי אד״ם הנהן אין עוד טעמם בם ולא אתענג עוד עליהם כמו בעת קראתים בפעם הראשונה מרם לקחו שירי גאדדאן כל לב/ האם נעבור וה חדל אדם הנהן להיות משורר נשגב?" נעל המכתב שופם נמישרים והיה יכול להוסיף על ווייזל גם האדים ולאמו־: "מי יודע אם היה גארדא; למשורר לולא קדמוהו ווייול ואדם הנהן" וכן *דק משפטו על הרנהיו באסרו: בכבוד הרנה״ו אל תגע ואל תביט עליו בנאוה וביו; רוח משורר נשגב נוססה כו וגם "שירי התפארת" אשר קדושתם אולי לא תטעם [*"ל לא תנעם] עתה לחנך, נומנו ובעתו גם משוררי עמים אחרים היו ספורי קדש רוח החיה כאופניהם' ע״כ שפתים ישק בעל המכתב על דבריו אלה. ער הרנה" ו היו שירי לה׳^ן רק שירות היכל, קדשים שנאכלים לפנים מן הקלעים, ומעט שירי החול אשד נשארו לגי לפליטה מאח המשוררים הקדמונים, כמו ר״י הלו/ עמנואל די רומי, ושאריתם היו גנוזים בכ״י ולא ראו אור הדפום, וב״י הסתפקו בפיוטים וקרונות וזמירות שהיו קוראים נכתי הכנסיות, ורנה״ו היה הראשון אשר פתח את דלתות ההיכל ולבש שירי קדש בגרי חול. "שירי תפארתו" הם המעברה מן הקדש אל החול, בשיריו אלה עותו עומד רגלו האחת על אדמת קדש; אבל הוא הקל לבאים אחריו להשיב את עטרת ישראל ליושנה לשאת חזון ולנאום נאום על כל הנעשה בארצות החיים מעבר לשערי ההיכל ושערי המחזורים והלאה. והנה נעים לאיש לשמוע בעודו בחיים דברים טובים באלה על אדותיו; אבל הדברים הנעימים האלה המתוקים לנפש אינם מרפא לעצם כי לא יגהו ממנו מזור, לא הקלו את חליי ולא העלו ארוכה למחלתי. כאז כן עתה ארגיש באב נחלחולח ושרירי בטני צבים, הופרה האביונה וסגרו דלתים בשוק כפי הנראה מחלתי זאת גם תבצעני. * . י יום א׳ כ״ב תמוז. בליל שבת העבר באו לבקרני ה׳ דוד סיינבערג והד״ר קאצנעלסאן ודברנו הרבה על אדות יציאת ב״י לארגנטינה ויסור הועדים העתידים לי ם? י!. שמתי לפני פ״ב את הצעתי שאנשי הועד נשלחם את הגולים לעבוד את האדמה, ניסדם מושבות וקאלאניוח לתת לחם לרעבים, ישמרו ג״כ את רוח עם ישראל אשר נשאהו עד כה על כנפיו נבל העתים והמצוקות אשר עברו עליו ולא נתן לו לנפל עד הדיוטא התחתונה כמו האברים עובדי האדמה ודלת העם משאר הגוים, והקים לגו מתוכו אנשי שם רבים העוטרים את ישראל בתפארה ער היום, על ראשי חועד לפקוח עיניהם לא רק על פרנסת הגולים ומאכל קיבתם, כי גם על מוסרם וחזון נפשם, לשום סדרים בחנוך הילדים הקטנים עם מחונכים בבתי ספר מתוקנים בדרך השכל ויראת שמים כאחד, רחוק גם מן הכפירה זמן ההזיה, ושיהיו הגדילים אחרי עבודתם הכבדה נחריש ובקציר ובכל עבודה בשדה, מוצאים להם מנוחה להשיב אח נפשם, בקרב ביתם ומשפחתם או בבית אלהים לשמוע דברי חכמה מסי מורים ומגידים משבילים, לבלי יעשו כמעשה האברים בני עמים אחרים לבוא אחרי עבודתם בבתי מרזח למשוך ביין את בשרם ולעשות בל תועבה. דברי אלה נכנסו (כפי הנראה) בלב השומעים. הד״ר קא*נ. תקע כסו לי ואמץ את ירי; ופ״ב. בקש מאתי לשים אח דברי אלה בכתב, למען אשר יציע אותם לעת מצוא לפני הבאראן הירש. * * * יום א׳ כ"ח אב. זה יותר משבוע ימים שכבתי על ערש דוי. המחלה התפשטה למטה מן הארכובה וקשה עלי לעמוד על רגלי ולשנת, גם ראשי כנד עלי מאד ולפעמים לא יתן לי לישון בלילה. — * * * השורות האלה, כגי־אה, היו האחרונות שכתב פשוררנו יהודה ליב גארדאן ביסי חייו, כי ביום כיד אלול שאחיו נוע ויאסף אל עפיו תגצביה. את כל הדברים האלה העתקתי ככ״י הסנוח ואוציאם לאור לזכר נשטתו ליום וכדון פטירתו הבא ביום כיד אלול הבעיל. יצחק יעקב ווייסבערג.