Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1895-01-01 · חוברת ג · p. Seite 116

שאולים והייתי משתמש בם גם אני, אם בגלוי או בסחר, בידיעתו או שלא בידיעתו, ולפי שהיו משבילי החד, בני גילו, באים אליו לפעמים ונודעתי ונחחברתי להם גם אני, בל זה בדרך אגב, אכן הרימותי ידי כי לא אזכור גם פעם אחו/ אשר הורני מיכל איזה דבר בפועל, והדריכני בדרך תבונות. .... "ביני ובין מיכל גיסי לא היה שלום אמת כל ימי שבתו בית אבותי, והוא ישב בביתנו כשש שנים, משנת תריב עד תר״ח, אשר אז מחה עליו אשתו, היא אחותי נחמה; בין שאר הסבות אשר הביאו רוח רעה ביני ובעו, היתה גם קנאתו בי, בראותו כי עושה אני חיל בלמודי; וביחוד צרה עינו בי, על כי מסלסל גם אני לשון עבר ועוסק בספרי הקדש. .... "אזכור ואזכיר כאן שנים שלשה מקרים קטנים, אשר לא נמחו מלבי ואשר יעידו על אמתח דברי אלה: בקיץ שנת תר״ד או חר״ה הביא מיכל אתו ספר "שירי שפת קדש" להאד״ם, אשר הובא בעת ההיא לווילנא כפרי חדש מלייפציג. אנכי כבר שמעתי את שמע הספר ההוא, ואהי משתוקק לראותו ולקרא בו, אכן לקנותו לא השיגה ידי, כי.דיה מחירו 75 קאפ׳, — סך אשר כל ימי היותי בבית אבי לא היה כמוהו בידי. ויהי היום ואנכי בא מחדרי לאכול בצהרים, ומיכל לא היד. בביתו, מה עשיתי? גנבתי את הספר מן המחבוא, אשר החביאו שמה, ואלך ואסתר בין ערמות הקורות, אשר היו מונחות בחצרנו, ברחבה שאחורי הבתים; ואשכב על ירק הדשא ופני למטה ואקרא בו, בעיון רב, ולא שמעתי צעדי איש הולכים וקרבים אלי. ויהי אנכי קורא את השיר ״המשורר״ ופתאום נפעמתי לקול קורא : "הנה הנהו ד פניתי למעלה ואחרד חרדה גדולה, כי ראיתי מיכל עומד על נבי אשר לקחתי את הספר מחדרו ופיו לא שאלתי. כראותי את חרדת לבי המו מעיו לי וישאלני רכות: האם בין תבין את אשר אתה קורא? — ולמה לא אבי;? עניתיו, הכל כאשר לכל אבין! — כי עתה הגידה פירוש השורות האלה, אמר לי בהראותו באצבעו על השורות: ומה הוא בלעדיו ובו בל ב:ו וכלי מגך־לייוהר מי יתן לנר? הגדתי לו תיבף פירוש השורות ההן, באר היטב, בתנופת בהן ידי הימנית, ובנגון שהייתי מנגן מקומות קשי ההבנה בש״ם. בראותו כי טוב סתרתי, לא דבר דבר, כי אם לקח את הספר *ידי והלך לו בפחי נפש, כי קנאת ידיעתי אכלתהו. גם הוא לא הרגיש או וגם אני לא הרגשתי עד היום, כי עט המשורר אד״ם הפליט פה פשיעה גסה כנגד שמוש הלשון. המלה "בלעדיו", שהוא משתמש בה בזה, במובן "כשהוא לעצמו" (שהאשכנזי אומר ״אן אונד £יר זיך", והרוסי — *066 סס 011111) אין לה כלל הוראה זאת בלה״ק, כי הוראתה היא שלילת העצם המדובר; ולמושג הנצרך לו כאן י_אמי "לכדו" ובהיותו נזהר מן השואי״ם בראשי המלות היה יכל לאמר "בלכדו" (כלשון חכמים), אבל בשום אופן לא יתכן לאמר "בלעדיו", שהוראתו היסך המבוקש. ונם אני נמשכתי אחריו ונכשלתי בלשוני ואמרתי, בשירי שני יוסף בן שמעון, (בל שירי ח״ד ע׳ 102), .ומה כלך ישראל כלן בלעךין*. מה נאמנו דברי חז״ל שבשתא כיון דעל על. והנני מחקן בזד. את שגיאתי זאת, לקיים מאמרם: שבשתא ממילא נפקא. .... "עוד אזכור כי פעם אחת הרגשתי בלבי תשוקה עזה לכתוב איזה מליצה, אשר היתד. כאש עצורה בעצמותי ובקשתי לי מקום סתר להעלותה על הגליון. נחבאתי במדחף, ששם היו עומדות חביות ריקות מהופכות וקרקעיתן למעלה, ושם על אחת החביות שסכתי את שיחי על הגליון ואיש לא ראני. אכן רוחי הציקתגי לשמוע משפט איש מבץ על מליצתי ההיא, שהיתר. ראשית בכורי פרי עטי. הבלגתי על מ; ך לבי ואראה אותה למיכל, והימים ימי שלום בינינו; ויעטיבה בשאט נפש וימלא פיו שחוק. תנובת עמי ההיא, בעונותי הרבים, לא נתקימה בידי, אבל אין ספק כי היה היה כה •בדי למלאות שחוק פי הקורא אותה״.' — היוצא טנל אלה הוא בי אטנם ישיבתו של טיכל גארדאן בבית אבי יהודה ליב גארדאן, .השפיעה עליו בטדה ידועה, והטתה אותו לדרך השכלה"; וזה הדבר שכתב יל*ג אליו באגרתו. אבל ביד רק "בדרך אנב ולא