Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1895-01-01 · חוברת ג · p. Seite 110

מחלות העור בכתבי הקדש 110 וכן עשו גם הטעתיקים הקדסונים אשר בכל דבריהם הנוגעים לנגע הבהרת היו נזהרים לסאד סאד לבל יהיו לאבן נגף ולצור סכשול אל כל דורשם. ההעתקה לשפת יון היותר קרוסה בזמן ומיוחסת לע׳ זקנים נתנה להשטות .שאת, ספחת, בהרת* הוראה ברורה ומפורשת, שבאה לסמן כל הרושמים והכתמים הלבנים וביניהם גם אלה שיש להם זהר חזק (כמו הבהרת העזה כשלג וכסיד ההיכל). וכן נמצא הוראת השמות האלה בכל ההעתקות לשפת רומי שגעשו עפ*י תרגום אונקלום (המתרגם י אותן •עמקא׳ עדיא, בהרא*) ונם בהעתקת התורה לשפת הסלאווים *). אכן לא לאורך ימים גברה זאת הזהירות, ובעלי התרגומים הבאים אחריהם (הירושלמי והמיוחס ליונתן בן עוזיאל) וביניהם גם המלומד הגדול היעראניסוס, אשר העתיק את הותורה לשפת רומי (והעתקתו זאת ידועה בשם .המפורסמת* (8;81§1טז\) יען שעפ-י פקודת ראשי הכנסיה אשר ברומא התחיבו לקבל אותה כל בעלי הדת הנוצרית מבלי. לסור ממנה) כבר היו זריזים לפרש את השטות הנזכרים על פי התמורות שעברו מימי המאה הראשונה על השם לעפרא, ובזה נטו מן הדרך הישרה והנכחה ללכת תועה. — המלומד היעראניטוס, אשר למד תורה נם טפי חכמי ישראל (בהיותו בארץ ישראל בסוף המאה הרביעית למה*נ) ביאר את השמות ,שאת, ספחת, בהרת* כאלו הם מורים על פצעים וחבורות *118111111?״ הנזכרת נ*כ בדברי האברבנאל על סימן הטומאה לצרעת הנושנת, כמו שיבואר בנוגע להסיטן .בשר חי* או •מחיה*), ובהעתקות לשפת רומי יותר מאוחרות נעתקו אלה השמות, וביחוד השם ספחת ע*י -10 ,זסתזט! 611118־11861 (כאלו נתחבר ונצטרף אל שטח העור איזה דבר הבא להיות בולט על פגי שאר השטח). וגם בהתרנוטים הגזברים (הירושלמי והמיוחס ליונתן) הם על דרך נס, כמו מי סופה, ואינם אלא •לכלים חון סהפכע, לסי :הכהים והנגדים אינם נעיס^ונל־יס מאליהם וכל מה שאירע נם מן המקריים אינו צרעת] אלא כקריאה ההורה על הדמיון אשר זכרנו וכו,. ויטהר הצרעה כאשר הסך כולו לכן, והוא הכליה הצרעה והיותר גדולה ויותר חזקה. ואמנם הם ענינים הוריים לשי מה שזכרנו ולזה השרש נקרא — נדנרי ר׳ מאיר שנמשנה הנזכרת — ר ש ע* (ר״ל האיש הנענש כצרעת הגוף או כצרעת הנגדים והכהים). עיין מה שסוכא מהתוססתא (ע״ד נגעי הכהים) כהוסשה ג׳ ושם רמזתי ג־כ על דרשה ר׳ חייא ועל דעה הרמכ״ם. והנה נראה שהאיש הגדול הזה לא התאמן למן כל חוקי התורה ולהתנצל כעדה ע*י איזה המצאה וחחכולה, שאולי היה נודע גם להכוהכ התורה שמחלת הצרעת איננה מהדכקת ולכן שסט כפהרה אח ההוסך כולו לכן יען שככר נגמר העונש הנגזר עליו. *) אין להחליף ולהמיר את ההעתקה הזאת עם ההעתקות המאוחרות (לשסה רוסיא) שכהן נמצא רוכ השגיאות והשכושיס אשר כאו כמעט ככל שאר ההעתקות בלשונות עסי אירוסי כמו שינואר. ההעתקה לשסת הסלאווים נעשתה כסיף המאה השמינית או נהחלח המאה התשיעית למה״נ ע*׳ המלומדים היונים שכאו לארץ כולגריא, קירילל ומעפהאדי, והם המציאו גס האלסא כיתא הסלאווית (הנקראת ג*כ על שם קירילל) וסדרו אותה כקרוב להאלסא ניחא היונית וגס העריכו את העתקתם כדקדוק רב וגדול ע*ס העתקת הע׳ זקנים. — 16 —