Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1895-01-01 · חוברת ג · p. Seite 109

109 ממזרח וממערב --״7- הנה הראינו לדעת, ששנויי הטראה הנכללים בחוקי התורה תחת הסוג .נגע צרעת* היו שונים ורחוקים זה סזה והשתוו אך ורק בסגולתם שנולדו או שנראו לעין לפתע ם ת א ם. ולכן לא יפלא בעינינו, כי באמת כבד היה הדבר על מעתיקי התורה לשפת יין (היא המיוחסת לע׳ זקנים" ונגמרה בערך ש*ז שנה לפני חורבן בית שני באלכסנדריא של מצרים וגם הסכימו עליה מנהיגי האומה, והם הסיפרים טאכה״ג) וקשה היה להם לתרגם כל צרכו את השם ,צרעת• עיי איזה מלה אשר תסכים ותתאים בהוראתה לנגע המוליד שנוי מראה, סבלי להוסיף או לגרוע. ואלה המעתיקים (המתרגמים היותר קדומים בזמן) עכ׳ס התאמצו לבאר כונתם אדות צרעת עור הבשר ע:4 ירי העתקתם לשמות הבהרת (שאת, ספחת, בהרת), הקרובה לדברי בעלי ההלכה (להלכות בעלי המשנה) יותר מכל שאר התרגומים שבאו אחריהם (זולת תרגום הארמי על ידי אונקלום). ובכל זאת לא נמלטו מלתת מכשול, ואם כי שלא ברצונם, לכל המעתיקים מזמן הטאוחר—אחרי שהתגלגל האופן על הטלה (לעפרא) אשר היתד, בים העתקת הע׳ זקנים היותר מסוגלת לתרגם את השם .צרעת* בהוראתו הכוללת. וכמו שהתהפך הגלגל על המלה לעפי־א (אשר בלים בחרו המעתיקים לסמן בה את השם צרעת אחרי שקול הדעות במשא ומתן ואחרי עמל ויגיעה רבה למצא בשפת יון את הכלה היותר נאותה ומסכימה להוראת השם הזה בחוקי ופפורי התורה), לשנות את טעמה, כן עברו חליפות ותמורות בשם המחלה אשר בללה גם את נגע הבהרת. ובאמת נראה כי מיום ליום רבתה המבוכה ונולדו ערבוב ובלבול, עד שבאחרית הימים טעו והטעו את קוראיהם גם מעתיקי כתבי הקרש ומפרשיהם, גם המלומדים שברופאים ויודעי דת ודין, וגם חוקרי הלשון, אשר התאמצו כולם לברא חדשות ונצורות, סברות וטעמים, דרשות וחקירות, להסביר אל השכל את חוקי התורה אודות הצרעת ולהסכימם עם הידיעות שבאו להם (או יותר נכון: עם הערמומיות והתחבולות שהמציאו בדמיונם) על איזה מן המחלות היותר נוראות ומסוכנות, ההורסות ומשחיתות כל חלקי הגוף לכלות בהם• מעור ועד בשר. ולעומת כל אלה נראה שהרמבים בשכלו הזך ובינתו העמוקה והרחבה לא התחכם לברא חדשות כאלה והוא ידע להבדיל בין קדש לחול, בין מנהגי האומה הנשרשים בדעות נושנות ואמונות קדומות ובין הידיעות וההשערות שנולדו בערך אלף ושלש מאות שנה ויותר מזה אחר זמן כותב התורה, ולכן הוא הולך נם בענין הצרעת (ובעקבותיו ררך גם הרדיק) באורח סלולה שסללו בפירוש חוקי התורה בעלי הקבלה המסורה מדור לדור *). *) וכסו שהוא אוסר על הקרננוח, שיסודם היה בהרגל האומה (כדעה בעל האגדה ומאמר ר' פנחס בשם ר׳ לוי נרבה לשסות, סדר ואחה חצוה סרשה וזה הדבר, ולשפר ויקרא סדר אחרי מוח שרשה איש איש) כן נמצא גסירושו לססכחא גגעים (ס׳ י׳ב ס*ה) :הוא מבאר כדרכו את הדעה הנושנה אדות העונש הבא לאדם בדמוח הצרעת: ,וזה על דרך.הסוסר והתוכחה. הלא תראה שהם דברים בלתי סבעייס ואינם חלאיס סבעייס נשום שנים, לעי שהבגדים והכתים הם חוסר דומם שלא יקרה בהם צרעת [נוסחא אחרת: