Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv
- Journal
- Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv
- Volume
- שנת תרנ״ו - 1895
- Issue
- חוברת ג
- Date
- 1895-01-01
- Page
- Seite 107 (sequence 109)
- Language
- Hebrew
- Belongs to
- journal issue
- OCR quality
- 55% known words query
- IRI
…/4861829-6448961-6613382--448-4862272- Visual Library
- page viewer of the UB Frankfurt
OCR text
107 ממזרח וממערב כלה בו ה׳ את חצי זעמו ולא יוסיף ע ו ד לענוש אותו *) (ראה בטה שיבא דברי הרסב״ם). ואם נוציא עתה את תמצית הדברים שנאסרו פה ארות הצרעת בעור הבשר יצא לנו: א) שכל התנאים המבוארים בהוקי התורה ובהלכות בעלי המשנה בנונע לסימני הטומאה ב-ננע הבהרת מסכימים ומתאימים הם בכל פרטיהם להידיעות שנתבררו לנו אודות הלבנת העור הפתאומיית. ב) שכל אחד מסימני הטומאה לבדו(הלבנת השיער בשרשו על שטח הבהרת, מאיזה מראה לובן שיהיה; התרחבות והתפשטות הכתם הלבן לחוץ מגבולו הקודם) יש בו די להכיר את המחלה הזאת ולהבדילה מכל שאר הכתמים הלבנים הנראים בעור האדם. נ) שהמחיה, ה מטם א ה בכל מראה כשאינה הפוכה ואינה מטמאה כמראה הבהק אם היא הפוכה עד שתשוב.ל היות בשר חי בצבע העור הטבעי (ועלינו להעיר שאולי לא ראה איש מעולם מחיה הפוכה כזאת) היא באמת סימן מובהק לצרעת נושנת, יען שבהמשך הזמן יתראו תמיד איזה מחלקי העור, שנשארו בצבעם הטבעי או נם שהלבינו מעט, מוקפים מכל עבריהם בכתמים לבנים בתכלית הלובן. — ונעלוז הוא על כל ספק שסימן הטומאה מחיה סתם (בפי בעלי המשנה), הוא נקרא בחוקי התורה .בשר חי• או גם .מחית בשר חי,, הטורה תמיד שהצרעת בעור הבשר היא נושנת (שכבר עבר איזה זמן מיום שהתחיל העור להנגע בבהרת ושבו נראה הכתם הלבן בראשונה). *) עיין הוסעה ג,. וכס מובאה גס דעת הרמבים כהלכותיו על פומאת הצרעה. לא לנו היוס להוכיח בראיות וסושחיס שנגע הכהרת לא תכא לאדס כעונש על חסאיו אחרי שבעניניס האלה כבר נשתנו האמונות והדעות. דיינו לראות שעד היוס יחזיקו באמונה הזאת שבסי הסארפייס בארן פורקערסטאן, וביניהם ראה ומצא החכס ס י נח את רוב המצורעיס, אשר ישולחו מחון למחנה כהחוליס במחלת-השנהב — שהיא מחלה מתדבקת בלי כל סשק וגס מתנחלת לפעמים בירושה (?) צזרעי האבות הסוליס — ובכיז יבחרו הסארפ״ס להתארח לחברה נמשך שעות שלמות עם החולים במחלת השנהב מקרוב אל האיש המצורע, המסמא בהבל פיו אח כל הקרוב אליו ואף כי שיפמא במגעו כל אשר יגע בו. ואם כי הסארפיים ניכחו לדעת, ורבים מהם יודעים ברור בלי כל ספק שהצרעת איננה מחדבקת. בכיז יקראו פסא לכל מאכל — וגס לכל דבר הראוי לסזון — אס יגע בו המצורע (המתאמן להתגנב בלאס ולטמא במגעו שק של חסיס או של שעורים, יען ידע נאמנה וגס יבפח ולא יפחד שהדבר אשר נגע הוא בו הוא כבר מסור לו מהיותו אסור לאים אחר הבלתי מצורע). וכמו שמדברים בעלי המשנה (נגעים פ*ז מ׳ ד׳ הי) על התולש סימני הטומאה והכוה אח המחיה, כן עושים נס היום המצורעים מבני הסארפיים כאשר יראו בעורם את הכתם הראשון, והם נכונים לסבול כל מכאוב אש אך יעלה בידם להרוס ולהשמיד אח הכתם הלבן למען לא יגורשו סחון למחנה כאיש נגוע מאח ה׳ אשר פקד עליו אח חפאיו ועוד ביותר — אח חטאת אבותיו הרשעים (ע״ד הכתוב *זרע מרעים בנים משחיתים•). וחוקי התורה צוחניס מקום לההשערה, שאולי היתה נהוגה הריסת והשמדת הכתמים ע״י הכאה וכויה (המולידים פצע וחבורה וסכה פריה) וניחוד הריסת והשמדת •המחיה" נס בימי טחב התורה. — 1