Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1895-01-01 · חוברת ג · p. Seite 106

מחלות העור בכתבי הקדש 106 גם את המנוגעים כמחלת השנהב וגם את המצורעים, אשר כאלה וכאלה יבאו לשבת בבתים המיוחדים להם מחוץ למושבות שאר בני הארץ — ובאופן הזה הגיע גם לפשר החדה על אודות טומאת הצרעת, כמו שיבואר למטה. והגה בזמננו כבר נתברר הדבר — כמו שהיה גורע גם לאריסטו — שהלבנת העור הםתא.ומיית איננה מחלה מתדבקת, ושהמצורעים הם אנשים בריאים בכל גופם וגם יאריכו ימים עד זקנה ושיבה, ובכיז האיש המנומר בהברבורות האלה הוא מעורר גם היום גועל נפש אף בארצותינו, ועאכו״ב יבהיל ויפחיר איש כזה את כל הקרב אליו בארצות החמים, אשר חום השמש הבוער שם כאש משחיר את עור ילידי הארצות האלה ועיי זה יגדל וירבה הנגוד (481ז1םס0) בין הכתמים הלבנים ובין שאר שטח העור שנשאר בצבעו הטבעי. וביותר יתראה הנגוד הזה — כמו שנמצא בתמונות המצורעים המצוירות ע*י פעולת האור — אם יכסו כתמים קטנים במספר רב איזה שטח מחלקי הגוף כמו בפתי כפור ושלג. ואם כי בימי בעלי המשנה כבר הונחו איזה הלכות, הנותנות סמך וחזוק אל ההשערה, שנם להם נתבררה הידיעה, שנגע הבהרת איננו עובר מן המצורע להתדבק באיש אחר *) כמו שרטה הראב״ע (ומזה ידובר עוד במה שיבא) — אך מי יתקע לידנו ומי יערב לנו שכבר ידעו זאת גם בימי כותב התורה? ולעומת זה אין כל ספק שגם באותו הזמן ידעו ברור, שכתם לבן בעור הארם יוכל להורד, גם בלי צרעת, אחרי כל מכה טריה ההורסת את חלקי העור בעטקו, ושלכן הורו חוקי התורה להבדיל בין כתם כזה ובין נגע הבהרת ע*י הסימנים המבוארים במחית השחין ובמחית המכוה. עכ׳ים נראה, שאם נולד .שנוי מראה* כזה בלי סבה ידועה (אם בשטח נוף האדם או בבגדיו וקירות ביתו) חשבו זאת לאות ומופת נאמן, שבזה נענש האדם על פשעיו, כמו שאמרו בפה מלא בעלי האגדה, ונם ספורי התורה הגידו ולא כחדו שהצרעת באה על הרוב לעונש על איזה חטא (וכן יאמינו גם היום יושבי טורקעסטאן מבני הסארטיים — שאולי הם מנדחי ישראל אשר גפזח לארצות אזיא הרחוקות ושכחו את מקורם ונזעם **). ועם האמונה הנושנה הזאת נוכל 'להסכים גם את שם הקרבן (האשם) אשר על המצורע להביא אחרי טהרתו ונם את החוק, שהחוסך כולו לבן נשפט בטהרה, כאלו כבו *) נגעים ש״ג מ״נ. כי מ׳ זה האיש אשר עיניו גראשו י שמוך על המאמר *ששלוחי מציה איק נזקי;" במקום שיש בו סכנה ולא יהי׳ נשמר לנסש האנשים הבריאים, (כסו שנמצא בסירת *שיאחרו זמן בדיקת המצורע עד כלוח ימי המפתה או ימי הרגל•) אס היה בימיהם איזה משי שהמנונע בבהרת יוכל למסור את חליו אל כל הקרב אליו? והלא ביותר חרבה הסכנה ביי החג, כאשר יארחו עמו לחברה קרוביו ובני סשסחתו וכל השמחים עמו, ואף כי שהיה להם לחוס ולחמול על הכלה, אשר עמדה נכונה להתקרב אל המנונע בקרוב בשר? — וסכל אלה נראה ברור שלבעלי המשנה ככר נודע שהבהרת איננה מחלה סחדבקח. — **) עיין הוססה בי. , 12