Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1895-01-01 · חוברת ג · p. Seite 71

71 טי ואדם פן הפבוכה. וכוח פמושך, הוכחות וראיות פצר זה, סתירות וקושיות פצר השני, ואם עוד אחד; חמתוכחים הוא נלהב ביותר ורגשותיו לוהטים, דבר המצוי פאר בין בעלי הפח^קת, אז העקשות פתגברת, ה.אםכא פסתברא*, הגגוד והנצוח פריפים ראשם, ושוי־הטשקל בין הלוחפים בדבר תורה ותכפה או בענין יותר גס ופפשי לא יבוא ולא יהיה עד אשר לא;<8כו הרגשות הסוערים, עד אשר לא תתרחקגה הפניות והנטיות הצדדיות. אם אנו עוסקים באיזה פחקר אז טוב לנו, כי נתן לכל הפחשבות, ההיקשים והראיות — אשר אנחנו צריכים להם בנידן שאנו עופרים בו —, אשר עלו על לבבנו בםלו$ם להצטרף, להתחבר ולהסתדר פאליהם ועלינו לכו;, בדעת, את עבודת פוחגו לצד אחר או לתת לשכלנו טגוחה שלפה. אם נתנו למוחנו ךי־_עת לסדור וצרוף פחשבותינו הנעשים בלשכת חשאין שלא פרעת, ופנוחה זו דרושה ונחוצה לט פאר אם הוגענו את טוחנו, אז אם נשוב עוד הפעם אל השאלה אשר בקשנו לה פתרון נטצא כי עבודת שכלנו והגיוננו, שלא פדעתנו, היא יותר נכונה וישרה טטשפטנו והחלטתנו אשר נגזרו ונחרצו ברעתנו ורצוננו תיכף אחרי הוטח או השקלא וטריא. "ההגיון הבריא* הולך וטתפתח וטשתלם על ידי חנוך, תרבות ונחל לא לבד כאיש פרטי אבל גם בעם שלם. כי הסגולה הזאת לחולל ולכונן טשפם נאפן ודין אפת היא היותר פסונלת טכל כשרונות נפשנו ורוחנו להטסר בירושה טאבות לבנים וטרור לדור. האיש היוצא טחלצי אבות אשר שכלם היה פחונך ופעובד יש לו פלידה וטבטן שכל יותר ישר, הגיון יותר בריא ויתרונו הרוחני בלל הוא על האיש היוצא טשבט פראי. האיש הטרגיל את עצטו לחשוב טחשבות ולחרוץ טשפט בסדר, בהגיון ובהדרגה עושה טובה ופביא ברכה לא רק לנפשו, כי אם גם לנפש יוצאי חלציו ולדורות הבאים אחריו, וכל פי שטשחית את שכלו, מעקם ומעות את הגיונו הרי הוא עוכר נפשו ונפש בניו ובני בניו. אדם דואג על אבדן דפיו ויטיו ואינו דואג על אבדן שכלו לריק ולבהלה. האב העברי אם יראה שילדו טשבר ופקלקל םםםך:ם, שכין או כלי טלאכה אחרים וגער בו והתקצף עליו ואם האב הזה בר־אוריון הוא יבאר את קצפו באפרו כי ילדו עובר על .בל תשחית*, כי גם "התורה חסה על טטונם של ישראל* וגם ,יעקב אבינו חזר אחרי פכין קטנים*. אולם אם יראה בעיניו כי בנו זה טקלקל את טוחו, טשחית את שכלו והגיונו על ידי פלפולים עקופים, סברות טשונות וטסורסות ועל ירי אי־פדר בלפודים ודלוג וקפיצה טענין רעגין אז ישטח בבנו זה וקרא לו חריף, טפלפל ועוקר הרים ואוטר על "טשובת השכל* הזאת כי "מתנת• אלהים* היא. העם, כאיש פרטי, משתחרר פדעות־קדוטות, פאפונות בלות <8ת<8 כחן ומתרגל לראות את הדברים כפו שהם ולא כפו שלטדתהו הטסורה לחזות אותם בעיני דמיונו, — העם עושה זאת יותר על פי השתלמות ,הגיונו* "ושבלו* וכלי מחשבתו העושים טעשיהם, שלא טדעת, בי לא מחשבות נולדות בחשבון, דעת ורצון מביאות את העם למדרגה רפה זו. וזו היא "התרבות* ו״הקרפה", בלומר אותו הטצב אשר בני העם משוחררים