Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1895-01-01 · חוברת ג · p. Seite 15

15 ממזרח וממערב ביפי השפה ותפארתה. אבל בזה לית מאן דפליג! כי מי זה הסופר שמוח בקדקדו וקמטים בחכו ולא יבין ולא ירגיש מה רב הערך של יפי השפה לכל רעיון ומחשבה, אך מה היא שפה יפה? זוהי שאלה אחרת. הסופרים התנכיים מלבישים את רעיונותיהם כתנת פסים והיא ממולאה מפסוקים מסורסים וממליצות חסרות־טעם ויש בה סרח העודף במקום זה ופחתת במקום אחר ותלבושת זו מוצאת חן בעיניהם והסופרים "המרחיבים* ילבישו את הגות לבם בגד שלם, קל ופשוט, למען;שקף ממנו הרעיון בכל נודו, אורותיו וצלליו, ולבוש כזה יפה לפי טעמם. הסופרים התנכיים מרצים את הונם הרוחני במטבעות אשר צורתן מחוקה וטטושטשה מרוב השמוש בהן והסופרים המרחיבים דוצים לטבוע בעצמם מהחמר הישן שבכתבי הקדש מטבעות חדשות, שכל קויהן, שרטוטיהן ורושמיהן יהיו בולטים, מוצקים ונכרים היטב. הכל הולך ומשתנה בחיינו: דעותינו, השקפותינו, גמוסיגו, מדותיגו והליכותינו אינם עוד את אשר היו לפנים, ומדוע זה ישאר רק הסגנון העברי בכל עצם עתיקותו. אין דבר נצחי תחת השמש וגם הסגנון העברי שאחזו ודבקו בו "בעלי-הלשון* איננו נצחי. שפת כל עם ועם, השפה הספרותית והדבורית, הולכת ומתחדשת, הולכת ומתרחבת, מתעשרת ומתרככת, מתעברת ומתדקדקת מיום ליום. בני עמנו, אמנם אינם מדברים עברית, אך גם שפתנו העברית חיה הוא על פי דרכה, וככל גוף חי היא הולכת וגדלה ולא יועילו כל התחבולות של התנכיים להשיבה לימי ילדותה. "המטהרים* אומרים לנו יהיה גא פרץ סמולנסקין וחבריו בסגנון למופת לכם, הן מי לנו גדול מפמולגפקין—ובכל זאת כתב עברית תנכית. אבל הלא גם אין אנחנו חושבים כרפ*ס וחבריו, הלא אנחנו יש לנו השקפה אחרת על עמנו, ספרותנו ותעודתה. ומדוע זה רק נכתב בסגנונו ונלך כמוהו סחור סחור לרעיוננו? פ. פמולנפקין לא היה ולא יהיה לעורם לאות ולמופת לסופרים שאינם יכולים להאריך לשון ולהכביר מלים בכל מה שהם כותבים; הסופר שאי; בו כשרון ספרותי מקורי יוכל ללמוד לסגנונו של סופר זה או של סופר אחר וללכת בעקבותיו כעור אי; עינים׳ לא כן סופי־ מקורי אשר;שע; תמיד רק אל בינתו ואל טעמו, סופר כזה רוצה בקב שלו מתשעה קבים של אחרים. סופר בעל כשרון אמתי יכול למצוא טעם ונעימות מיוחדה גם בסגנונו של רפ*ס, גם בסגנונו של יל*ג, גם בסגנונו של א. שולמאן, אבל לא יבחר בסגנונו" של אחד מהם, כי אם הסגנון הוא דבר חיצוני ומקרי בסופר ם.תם, עצמותו הוא של הסופר אשר שאר רוח לו, ויתרון רוחו זה בורא לו גיב שפתים מיוחד, שאינו דומה לאחרים; סופר כזה לא ישנה' סגנונו אשר ברא בעצמו, אם גם לא ימצא חן בעיני מר בר רב אשי בעצמו, כי גם זה לא איכפת לו. גם הנביאים בעצמם היו מרחיבים ומחדשים את השפה העברית בימיהם ולא הסתפקו באותם המבטאים והנאומים שהנחילו להם הנביאים הקודמים לפניהם "ושני נביאים לא היו מתנבאים בסגנון אחד*. עברה העת אשר ידיעת התניך עשתה את האיש לסופר. היום רוצים הסופרים לעשות את השפה, ואין כל ספק כי המבטאים והמלים החדשים