Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1895-01-01 · חוברת ג · p. Seite 14

השפה והסגנון 14 לא ירגישו כל צורך להרחיב את שפתנו ולחדש את סגנונה. "כי רעיונותיהם ורגשותיהם משתערים רק לפי מדת הססגרת הצרה של שפת כתבי־הקדש, וכשם שהחלזון הזה כל זמן שהוא גדל נרתיקו גדל עמו, בן רעיונותיהם של הסופרים התנכיים נדלים ושפתם עמם ומתוך הקליפה הצרה של שפת התניך לא יתפרצו ולא ירגישו בה כל לחץ. הסופרים ה״שמחים בחלקם* האלה כבוא לידם לקרוא בשם צפור או חיה, בשם דג או רמש, בשם עץ או פרח, בשם צבע ומראה והשם הזה איננו נמצא במקרא יחליפוהו וימירוהו בשם אחר שיש לו הוראה אחרת ■לגמרה, ואם על ידי זה ישחיתו את כונתם העקרית לא ןנפם לבם על זה. אדיר חפצם של הסופרים טטפוס הזה הוא לכתוב עברית ממש כמו בתנ׳ך ולהשאר, כלומר כל הנוגע להרעיון והבונה, לדיוקם ובהירותם, לא ישימו לב ולא יקדישו זמנם. כל המתנגד בימינו להמגמה החדשה שנראתה בספרותנו, להרחיב לשוננו ולהכשירה לשמוש, לא על פי הדחק, כל הענינים המקיפים את החיים, התבל ומלואה — הוא מתנגד לקיום הספרית העברית בכלל ואיננו רואה את הנולד. ספרותנו במז±ה כיום איננה יכולה לצאת ידי חובתה לפני הקוראים העברים בזמננו בסגנונה הישן שקפצה עליו זקנה, תש כחו ונתרככו עצמותיו. כי הספרות העברית החדשה איננה עוד כלי צעצועים או דבר שעשועים לטבלי־עולם, לחתנים הסמוכים לשלחן חותנם, לעצלים ולטרדפי אמרים רקים; הספרות איננה עוד רק סרסרת לדבר עבירה: לההשכלה־בת השמים, כי יש להספרות העברית בימינו תעודה אחרת מהיות ילקוט לעניים החוזרים על הפתחים, והסגנון המליצי שבחרו) בו הסופרים התנכיים הקיצונים לא יוכל היות ואיננו צריך היות ירושה לסופרים הוגי־דעות היודעים מה חובתם לקוראינו. הסופרים העברים החושבים מחשבות השתמשו, בכל דור ודור, בשפת המשנה, בסגנון התלמודי ובהמלים המלאכתיות של בעלי האספות וגם בעצמם הרחיבו את הלשון; סופרינו המעולים בכל תקופה ותקופה לא עשו את הרעיון, הדעה והט־-שבה לטפל ואת שפת הנביאים לעקר, גם טובי סיפרינו בתקופה האחרונה הנחשבים על .התנכיים* ו״המטהרים* כמו אברהם מאפו, י. ל. גארדאן אלעזר שולטאן וחבריהם לא נמנעו מלהשתמש בסגנון תלמודי, או גם לגזור גזרות חדשות ולבנות בנינים חדשים מהפעלים והשמות שבתנ״ך במקום שהיה נחוץ לברר יותר את רעיונם, לחדד יותר את העוקץ שבדבריהם או לתבל את נעימותם. רק בימינו נראה ה״כפתור ופרח* הזה ונזכה לשמוע חרופים וגדופים על הסופרים המרחיבים את הלשון ומחדשים בה בטויים בטוב טעם ודעת. הסופרים התנכיים חרדים לשפת כתבי הקדש ם; תשכח ותשחת על ירי הסגנון העברי החדש. לשוא דאגתם, כי התנ*ך לא ימוש מפינו ומפי זרעינו והוא יהיה תמיד המקור הראשון לידיעת השפה העבריה. הסופרים .בעלי־הלשוף אומרים, כי לא רק הרעיון הוא העקר כי אם גם טיב השפה והלשון הוא אחד העקרים הראשונים בחרשת הכתיבה הספרותית, כי טוב רעיון רם ונשא גם בלבוש יקר ויפה, לכן יאשימו את •הסופרים המרחיבים* שאינם מדקדקים ומקפידים