Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1895-01-01 · חוברת ג · p. Seite 7

עמנו וספרותנו ׳-/ 7 אם לציון תשא נפשך ובה תחזה תשועת ישראל ותחיתו — אל תקוה לגדולות ועצומות! הרם כשופר קולך, תקע והריע, הטף והשכם והטף, דבר עד אשר יחר גרונך, השמיע על השקלים, אסוף אספות והוכיח בקהל ועדה את אטתת רעיון תחיח ישראל על אדמת ישראל על פי התורה והטצוה, על פי השכל וההגיון הישר; לך פנה אל אחיך הקטנים, אל ההמון והאספסוף, השתחוה אל הגדולים, צרף פרוטה לפרוטה, אגורה לאגורה, הרם תרוטה לעבודת אחיך על הרי ישראל טטיודעיך אשר תפגשם על סעודת מצוה או אצל שלחן־הקלפים, פרסם את שם הטתנדבים באותיות מרובעות לעיני כל העם על עמודי טכתבי העתים, הבטח להם בעד נדבתם עולם הבא ועולם הזה וסוף סוף אחרי כל החשבונות ו.םך הלל״ים לא ישפיק הכפף הנצבר על ידי כל המעשים, המאספים, המורשים, המטיפים והחובבים לתמיכת מושבה אחת בארץ ישראל, או ליסוד מכון למורי או חנוכי אחד, שיהיה מנון באמת לתכליתו. חלק לב העם הזה וחלק לב בל איש ישראל בקרבו, ובעת אשר ביד אחת הוא נותן להנוטעים עלי, הרי ישראל יתן בידו השניה להעוקרים נטוע. אין עם בתבל היודע את חכמת "השתיקה* כעמני. "נגש והוא נענה ולא יפתח פיו*. "מלה בסלע, משתיקא בתריף. גדולי בני עמנו שומעים חרפתם ואינם משיבים ובהתאסף שרי עם ועם להנחיל נוים ארצותיהם ישימו מאשריגו ושרינו מחסום לפיהם ואין אחד מהם אשר יקרא בשם עמו, יזכיר גורלו וידרוש משפטו, משפט עם. ויש אשר עברי אחד משמיע שאון, מרבה מהומה ותרועה כמאה אינם יהודים, הנך שומע קול רעש גדול בספרותנו העברית: סופרים מצוינים, סופרים נעלים, סופרים נפלאים; מספרים העומדים בשורה ראשונה, בשורה שניה עד תום כל השורות; סבקרים, חקרנים, סופרי דברי הימים, בלשנים, פילוסופים, כת-לצנים, בדחנים ובנעים מסטרא דימינא ומסטרא דשמאלא, קיצוניים ומתונים, נלהבים ומצוננים. והנה אתה רואה בדמיונך דמות עם רב, מחנה גדול, סופרים כצמח השרה. אולם בבואך לפקד את צבא סופרינו ולהעמידם איש על דגלו ועל מקומו הראוי לו על פי כשרונו וראית ונוכחת כי נער יכתבם, כי מתי מספר ויחידי סגולה המה ואת צל הסופרים ראינו כסופרים. מדי ראותנו את עניות הכחות בספרותנו העברית ואת חסרונה במקצעות וענפים שישנם בכל ספרות וספרות, גם בהיותר קטנות ובשמענו את מחיאת הכפים של הקוראים העברים המוצאים קורת רוח במסכנות זו, יעלה על לבנו את אשר שמענו מספרים, כי בהימים הראשונים הטובים היו המחותנים, בערים הקטנות, יוצאים ידי חובת "מקהלת-טנננים* במנגן אחד שהיה לו בגור בעל מיתר אחד ומהמיתר היחידי היה המנגן הקוסם הזה מוציא את כל הקולות שבהם שמיח חתן וכלה, והחתן והכלה היו שמחים אז הרבה יתר מאשר בימינו. כמדומה לך, כי יש לנו חובבים, נדיבים ועוסקים בצרכי צבור לאין טפסר, כי הלא בימינו לא דבר קשה וכבד הוא להיות נדיב בישראל: תן מעט פסולת מפלתך, אבק רבית מכספך, שש שעורים מאסמיך הטלאים בר והנך נדיב מושיע ורב לעמנו