Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1894-01-01 · חוברת ב · p. Seite 74

ממזרח וממערב 74 — לא למעני׳ כי אם למען בעלי התרפסתי לסניך. הוא בקשני להשיג לצרכיי סך כזה. תמהוני היה גדול, אנכי חשדתיה כי ידה תכין עם הרופא ללעוג לי. התבוננתי אל פני קרובת• וראיתי את משוגתי. פניה הפיקו מצוקת־לב וענות רוח. כל עצמיתית רעדו ובדוב בח התאפקה מנכי. אני ידעתי כי לקרובתי זאת יש זהב וכסף רב באוצרותיה. — היתכן׳ שאלתיה, כי נתרוקן איצרו של בעלך והוא זקיק לטלוה של חמשת. אלפים שקל. היוכל היות כדבר הזה? ותחשב אלישבע רנעים אחרים, כאילו חפצה לזכור דבר־מה. ותאמר: — כן... כן... נחוץ הוא לבעלי חמשת אלפים שקל. — הכתב לך דבי זה? היא נבוכה עור הפעם. נכר היה כי מוחה עסוק בעבודה רבה׳ לא לפי כחת היא ידעה רק אחת. כי עליה לבקש ממני חמשת אלפים פרנק בעד בעלה. — כן... הוא כתב ל• כיכר הזה. ענתה אלישבע. כחישה לי. י * 1* ז — התוכלי׳ נברתי, להראות לי את מכתבו? — לא ... לא ... אני שרפתיו. — אם נחוצה לבעלך מלות כסף, הלא אות הוא, כי נפל ברשת החובות. ד,יתכן... היחיד, כדבר הזה? — אינני יודעת, השפילה אלישבע קולה. — אחות יקרה, אמרתי אחרי החרישי מעט, צר לי מאד להניד לך כי אין לי כיום אף פריטה אחת. — הוי, מה אעשה, תן לי, למען השם, את הסך הזה. תן!— צעקה כקול מל* יאוש. אנלי זעה נראו על סניה. כח1תיה אפסו כי נבר עליה רצונו של הריפא, אשר צוד, לה להשיג כסף. נחומי נכמרו עליה. — חכי מעט׳ אחותי, תיכף אתן על ידך את סך הכסף אשר דרשת. — היא שאפה רוח ותקפל את כפיה ופניה העידו כי קצרה רוחה לחבות. — אלישבע, ר,תזכרי כי אתמול הפיל עליך רפאל תרדמה? שאלת• את קרובתי ואתבונן אל חזות פניה. — זוכרת אני. ץ — דעי, כי רפאל צוד, לך בתדדטתך לבוא אלי היום ולבקש ממני חמשת אלפים שקל והנך עושה כעת רק את רצונו. אלישבע הביטה אלי בעינים פקוחות אשר הביעו ספק ופליאה. — הלא הכסף הזר, דרוש לבעלי! השיבה אמריה. — לשוא עמלתי לספר לה בפרוטרוט את כל הנעשה אתה . היא לא האמינה בדברי ותשב לביתה בפנים זועפים. הלכתי לרפאל הרופא לספר לו את כל הנעשה. ~ — וכעת תאמין? שאלני בלגלוג קל. — מאמין אנכי 1. — נלך כעת לקרובתך, אמר הרופא. — באנו אליה, הוא ישבה על כסאה עיסה ויגעה, מבט עיניה העיד על פזור ד ■ז