Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1894-01-01 · חוברת ב · p. Seite 70

ממזרח וממערב 70 את גויתי ורו-דוי. רגש זר ומוזר יכביד עלי אבפ1, כאילו ינבא לי כי איזו סכנה קרובוד. לב1א. הרגש הזה הוא ציר שלוח מאיזו מחלה מסתרת אשר שטה בי.קנה, י״ט תמוז. שאלתי בעצת רומאי וחקרתיו לדעת מדוע נידה שנתי בליל1ת. הוא בדקני וימצא כי דסקי ממהר׳ בבות עיני נתרחבו. עצבי באו לידי נךוי, אך אין כל סכנה. שותה אנכי שקדים למרמא. כי תמוז. מצבי מוזר מאד. בקרוב הערב לביא תשכת מנוחתי כמי אגור בלילה• ממני איזה דבר אי1ם. אני אוכל בימים האלה מעש מאד. הנני מבליג עלי עצב* רגרויים והנני מתחיל לקרוא בסמר, אך לא אבין מאומה, ובקושי גדול הנני מבדייל ומכיר את האותיות. אז אתהלך בחדרי אנה ואנה. והפחד ישים את משטרו עלי ג ירא אנכי את השנה. אבהל מפני ממתי. לסוף הנני כיבש את מהדי השוא והנני הולך לחדר משכבי וסוגר את דלתיו; אני פותח דלתי הארונות, אני מביט מתחת למטת*, חופש מתחת להכסאית, ומטה את אזני להקשיב רב קשב. את מי אנכי ירא ומדוע אנכי עושה כל דכדיקות האלה? מחלה זרה כזאת לא ידעתי עד הימים האחרונים. איזה שנוי קטן וקל במרוץ הדם או בעכול המזון יהפוך איש שמח לעצוב רוח ואיש חיל לפחדן ומוג־לב! אחרי ד,הפוש בכל החורים והסדקים שבחדרי• אשכב במטתי ומהכר. לקראת השנה ונפשי נבוכה כאילו אתעתד לקראת התלץ. לבבי הולם פעסי ברכי מתעלפות ורטט עובר בכל עצמותי, אז הנני מתכנס ומתביץ• תחת המסכה. וסת&ם אישן, ושנתי ערבה לי שתים־ שלש שעות; עד אשר יבוא אלי החלום — לא חלום חוא, כי אם חזיון מבהיל ונורא, ושנתי נהיתה עלי. אגי מרגיש ויודע, כ* שוכב אני במטתי וישן, והנה אחד מביט אלי, עולה למטתי׳ ובברכיו ילחץ חזי וישים מחנק לצוארי... אני מתאבק ומתאמץ לחלץ את נפשי מן המצר — אך לשוא; אברי נופי כמו קפאו מקד או הושמו בסד כבד ׳ ואין בהם כל תנועה ואית חיים; חפץ אנכי לצעוק ככח וכמו נאלמתי דומיה; חפץ אנכי לנוע — ולא אוכל; הנני חונר שארית כח1תי להשליך פעלי את העצם אשר ילחצני ויחנקני\ — ואינני יבול! ופתאם אתעורר כמשוגע משנתי, וזעה קרה מכסה את גויתי מבף רגלי ועד קדקדי. דנני מדליק נר: ואין איש בחדרי. וכאשר תסור מחלתי זאת אנום שנתי במנוחה עד אור הבקר. — כ׳יה תפוז. בריאותי הורעה. דנני שותה בליבךמטי ורוהץ את בשרי באסבטאות וארוכה לא עלתה לי. אתמול הלכתי לשוח ביער. חשבתי כי הרוח הצח והנעים אשר צרר בכנפיו ריח העשבים והפרחים יזיל בעורקי דם חי, יתן אצזץ בלבבי ועז לרוח*. והנה בב1אי לחרש מצל, אחזני פתאם רעד, והיגון שטפני. איטה נפלה עלי, כי ב1רד הייתי ביער. אצתי לשוב לביתי ובלכתי נראה לי כי איש ר1דף אחרי. חיש הפכתי פני ודנה אין איש זולתי. מלפני ומאחרי השתרעה לאין קץ שדרת עצים ישרה, רחבה. השכר. ואיומה. — עצמתי את עיני, וראשי היה עלי סחרחר, כמעט נפלתי ואפקח את עיני. ישבתי על הארץ ולא ידעתי מאין באתי ולאן אני הולך. כיו תפוז. ליל נורא בליתי אמש. אסע מפה לשבועות אחדים■ למען אמץ את רוחי ואשכח את יגוני. י' כ״ה אב. *?בת• מדרכי. בריאותי כעת טובה. מה נעיטה־היתה נסיעתי! עליתי למיום קץ ההר סין־מישל, אשר לא ראיתיו מעולם. הלכתי לטייל לגן העיר הנקראת