Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1894-01-01 · חוברת ב · p. Seite 68

ממזרח ולמערב 64 דממה גע*םה שלמת — דממה וקול אשמע. הצפרים ,זקזק' בצסציף מצפצם•© וקרא זה אל אלח מנקרות הצורים ומבין עסא* התמלים. נם קול סוכה השמעד דאומלל אני שומע עונה לעומת הצסרים וחפץ לצסצף כמוהם. נורא היה לשמוע שיחה בטלה מםי איש גבור חיל רך בשנים, ננוע מקר, אלהים אשר האור חשך במוחו. כל הלילה לא שם מחסום לפיו. צללי הליל נסו והשחר הציץ םחךןי השמים על האי. הצפרים הקיצי וירננו בין ־חגיי הסלעים ונם על יעצים הרעננים אשר סביב לאהלינו מנין עסאים •יתנו קול, וממרחק נשמע סתאם קול בכי. ואשא עיני ואראה והנה בנות כוש יוצאות לשאוב מים וכדיהן על שכמיהן. — מה זה תשמענה אזני קיל תאניה ואניה? — שאלתי לאחת רבנות¬ — הזקנה נ י ג מ ע ה מתה בלילה הזה. היא האמינה כי אתם הלבנים תאכלו אותה ואת בניה חיים. והיא האשה אשר סגרה אמש הדלת בפניכם בחשבה כי משוגעים אתם. אחרי אכלנו ארוחת הבקר הלכנו שלשתנו. אני והפקיד והרופא, לאהל־ המתה, ובבואנו פנימה ראינו את המראה הזר הזה: המתה שכבה על מטתה ושלמה שחורה פרושה עליה. סביב המטה עמדו כעשר נשים מקוננות׳ ספקו בכפיהן עלי ייכן ועל פניהן, רקדו מחולות אכל וקראו וי.לן וי לן 1 רוב המקוננות היו נשים עודנה צעירות לעטים וטובות מראה׳ וביניהן היו שתי עלמות מחוטבות כזויות ויסווג עד מאד. האחת היתה כבת שבע עשרה שנה, קומתה דמתה לתמר ורוח חן דיוצרן על סניה; עור בשרה לא היה שחור כי אם כמראה נחושת קלל, ועיני יונים השקיסר כתחת לגבותיה העבתות. שמלה אדומה היתד, פרושה על כתפיה הרחבות ויורדות. עד ברכיה. אבנט משי לבן מפטור, דק היה כרוך על חזה ממול פניה. וכסה רק מעש צסוניו. שערות ראשה יורדות עד חמוקי ירכה ומשולבות למטה בשתי לולאווג ארגמן. גם השניה הצעירה ממנה לא היתד, נופלת כיסיה מאחותה הנתלה, אסם כי היתד, בריאת בשר יותר מאחותה׳ ויתר זה כניטול דמי. כי משמן הבשר מנול בנווג צעירות לימים. שתי הנערות האלה אחיות היו, בנות ח$םן נשיא האי. ונשים יסווג נדנה לא ראיתי בכל ארץ כוש . נם שתי האחיות האלה ספדו וקוננו על המתה. אבל הכרת פניהן ענתה כי קינותיהן אינן יוצאות מן הלב. הנה באו אל דימססד מקוטרות בבשמים ובתמרוקי הנשים. אף הנה רקדו מחולות האבל בנחת ובנעימות, בסדר, במשקל ובקצב. אשרי הבנות אשר תלכנה אל בית האבל, כי בנלל זה אללה ימלא את בקשותיהן יאמר בארץ כוש. שבנו אל אהלינו ונרד כלנו אל אניתנו הקטנה ונעזוב את החוף. כחצי שעד, שמנו על היאור ועינינו היו נשואות אל האי הנחמד אשר התנוסס לפנינו כנן צף על פני המים. סתאם באנו במשעול צר בין הסלעים, שן סלע מזה ושן סלע מזה יספינתנו עוברת בתוך. נפתולי אלהים נפתלנו להנצל מסגע רע. השמש ככדור מלא■ דם כבר נשקסה כאחורי סלעי־הכגור. המלחים חגרו בעוז מתניהם להנדיל מרוצת הספינה ויכו במשוטיהם את היאור לקול השיר 18ס0מ 601״8 ,110016 אשר שרו כלם במקהלה. לא ארכה השעה והנח רוח סערה באו לקראתנו ואניתנו הרכה התנודדה :מלונה. אני כבר הסכן הסכנתי לעבור ארחות ימים ונהרות איתן, ושאון משבריהם ונליהם עולה באזני תמיד כזמר עריצים גם בלכתי ביבשה. מאד ינעם לי לחזות ארג