Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1894-01-01 · חוברת ב · p. Seite 66

ממזרח וממערב 66 אשי כאשמת הנילוס בין ערי מסכנות סבות ו ו א ד י ־ ח ל ם ה, כי אבנים גמלות וצורי מכשול נערמו כמו נד במקום רזה. ואין דרך לאני1ת הקמור לעכור. רכן שלחנו את אנשי החיל ואת הכבודה דרך היבשה. ואת החולים והגסצעיס הסכן דסכנו להכיא דרך הנהר בצנ1ת הקלות על פני המים. ועוברות שלום כין אבני דננף. ביום כ יא יאנואר השכם במקר יצאנו מסכות באניה קלה כזאת ואתנו ארבעה הולים להביאם אל המהנה ואדי חלפה. יומים התנהלה אניתנו לאמה ער עברנו את צורי המכשול . א־ן קץ לעמלנו בכל הדרך הנורא הזה; נפשנו היתד! בכפנו כל היום. כ* על כל מדרך כף רגל חתחתים ובלהות. בקרב האנשים אשר הלכו אתני נמצא אהד אשר עורר צחוק בנו והסיר מעש דאנה מלכנו. אולם נם המחזה הזה היה נורא ואיום ככל הבלהות אשר סביב שתו עלינו. השחיק היה צחוק מכאיב לב ומחולל נפש. כי לא משוב לב התהולל לפנינו האומלל. כי אם כמה רעה אשר בעתתו. הוא היה איש חיל מכני אירלנד ושמו פינו. כל כפר וכל אהל אשר עברנו עליו נדמה לו כי רוכלין עיר מולדתו היא. והיה שמח וקורא : ה^ח. באנו למבלין. ב. ביום כ־ב כערב באנו אל האי קולבה השוכב בלב הנילוס. הלילה פרש את צעיפו על פני היאור ויכסהו במשאון. ותרדמת אלהים נפלה על האי קולבה. עלינו כן האניה אני׳ המליץ. ועמי פקיד הצבא והרופא ושני אנשי חיל חלוצים לתור מקום ללון לנו ולהחולים אשר אתנו. הלכנו בעקבות שלשת הכושים אשר מצאנו על דחוף. ונעל כמוהם על ידינו ועל רנלינו במעלה הר זקוף נחפה בירקרק חרוץ כלו כשקה אנלי טל ורסיסי לילה. תחת השוחים ראינו אהלי־קדל כנוים כפות תמרים ונניהם מכוסים תבן נוצצים כעין הזהב. בני בקר וצאן טובים ובריאים רעו בכר נרחב והרועים והמעות יושבים להם מננד תחת השוחים — מתעלסים באהבים. יתרועעו אף ישירו שירי אהבה ומהנים בקול יונים נ ^0 ^**־י .יא תנהיךת אל־עשק. אכרגי מן קלבי! לאן'קילגיי גזירה כ;ף קולבה .... [אנחת האהבה, אנא צאי מת1ןד לבי, ־ 1 - ז ־ 1? ▼ז 1 . י בי לבי אי ומוקף אהבה) בק1לבה . .. .] הרוצה שתנוח עליו רוח השירה וההתפעלות ילין על שפת היאיר במדבר כוש! דרר־־אל וגבעות עולם שחו בים חול לבן על ירכתי היאור. דומיה נוראה כושלת כמשל רב עד אפסי הישימון, אין קול עובד בפרך ואין אנקת הצועק ללחם. נדמתה המית העשוקים ולא ישמעו קול הנוגשים והשוטרים.