Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1894-01-01 · חוברת ב · p. Seite 64

ממזרח וממערב 64 המוציאה והמביאה נבל בית שלומיאל ונסיעתה תאמר לעשות חסד עם האבות. האמללים ולהקל מעליהם את ענים ואת לחצם? או האם למראה פני הדודה הטלו בי לא היו בתמול שלשום, כי שנו סתאוט עד למאד? יש אדם אשר תהסוכות ברוחו ולא סדרים לרגשות נסשו׳ תא קשה בארד ורך כקנה׳ כצפעוני יפריש וכנחש הנחשת יחיה וייטיב נהה; הוא נוח לכעוס ורגע באפו יתגעש בים נגרש אבל עד טהרה ינוח מזעפו. כליותיו ייסרוהו על מחשבתו הרעה ולטובו אין קץ. כמו נכון הוא ברגע ההוא לחבק ככל מאמצי כחו את בל־ ־היקום ולהשביענה מטיבו. ואיש אשר בזה אהוב ורצוי הוא לרוב יודעיו בכל שניונותיר ותעתועיו. מכיריו וחושבי שמו ידעו להזהר בו ולהתחבא כמעט רגע עד יעבור זעס ובהניחו מרגזו יפיקו ממנו רצון כי ימצאו חפץ בטוב לבבו ובגאון רוחו. איש אשר כזה לא יחדל סמשובותיו נם אם אלף שנים יחיה וגם אס ירב חכמה ודעת. הוא רגע רגע ינחם על הרעה ובעוד כסליו מלאו £וסר, טרם ימצא אוץ לו לשוב?און ישוב לבסלה. אבל המסות הרבות. התלאות והנדודים, הכעס והסכאוכים׳ המה ילמדוהו ערמה ומזמוז לשים מעצור לרגשותיו לכל יעברו על דל שסתיו, המה ילמדוהו להחריש את המית כליותיו מאזן שומע ולפלס לשטף <וחו נתיב לא שערנוהו. ואז בהתרנזו יגדל הסער בקרבו פנימה ולא ינכר אותותיר בשומו את פניו לחרדה. נם לא נטהרה ישתוק מזעפו ולא על נקלה ישוב ונחם ממשונתו ואף רפיון יבא בלבו ולא כנח טובו אז כחו עתה. הדודה אודלה כמעט הריחה מרי ותזנח טשלום נפשה ויעזכנה לבה ותשכת את חשלמון ברוחה לכלוא את הרוח׳ אז נאלסה דומיה ואף את ניד שפתיה חשכת ותמצא תחבולה ותמלא את נחירי אפה מלא אצבעה אבק עלי מרורים ותשאף בחפזון, ובעת ההיא היו פניה לזועה. אבן נפלאים המה אלה הפנים כי בהם נמצא חזון לכל מעלות רוח הדודה אחת מהן לא נעדרה, ולפי חליפות מערכי לבה נערוך דמות ותאר לפו אם יפיקו ממנו רצון או בי נבזה צלמם. כמו היו קרביה וכליותיה למצלתים, ומנענעיהם המת עורקיה עצביה ו גידיה והיה אס שלום כעצסיה ולבח טוב עליח. אז יעבירו אלה המנענעים את זרם זמרתם בהמולה דקה אל רשמי פניה וימשיכו עליהם חוט של חסד, יחליקו את קמטי מצחה, יעלו ברק בעינית יאדימו את לובן שפתיה ואף את אודם אכעבועותיה וחכליל יבלתה :כהו. ואם רוח רעד, תעבור במצלתים ותטיל סערה במנענעיהם אז יתגעשו כל חושיה כה ויהפכו את פניה לפני מפלצת: גידי מצחה ,יעכתו. עינה תןה׳ סביבות שפתיה אימה, האבעבועות אשר על חוטמה מנצנצות ועולות וגם שערת ינלתה תסמר. זאת הפעם הראשונה אשר גם אסתר וגם שלומיאל ראו את הדודה במצב אשר כזה אף אם כבר שמעו על אודותה רבות וככר עלה דבר התרנזר, באזניהם. אבל הן לא בזדון המרו האבות האמללים את רוח הדודח ומדוע יעשן אפה? או!־,אם עוד בטרם הריחה הדודה מר• כבר היה לבבה נגרש ורק רוח קל הרתיחהו כמרקחה! ולוא היתד, כזאת האם ידעו האבות עד מה כי לפתע באו בם יראה ורעד? לא ג אבל — אע־ג דאינהו לא חזי מזליהו חזי.