Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1894-01-01 · חוברת ב · p. Seite 63

63 פרץ בן שלומיאל האם עיזי דבי טבחא שמיני מניהו. האם לא יעלו המר, על התלמידים נני כילם כן ביבים וכן בלמודים ובדעת ובכשרון? המה כבר ראו את אחיותיהם כנגעים בבית. הן לולא היה להן משפט הבכורה, לולא היו אלה האחיות למו לסוקרי ולמפנע מי יודע אם לא — לבשו כהיום הזה סלית כעטיפת הישמעאלים. ותהי חלקתם ששדה עליהם בהיותם -אברכים של משי* זהטה מעשנים את מקטרתם בנאוה ובנידל לבב — ומרבים שחוק והוללות במשובת •נפשם בבית התפלה בנשת אחד מבני ההמון לרתשלל לשני התבה ו־נמנס בלשונו; בהיותם •אריות* נוימים מתיך קופה של להם וקלהת של מרק כי לחמם נתן ובימיהם נאמנים בבתי חותניהם. וכל אלה הבנים והבנות מלבד האשה והטה ישליכו את יהבם על שלומיאל המלמד מבראדי אשר רוחו נעכרת ולבו סחרחר כי נשבר ■גאונו מתגרת ידי הנחרים •בו והמה המאכילים אותו לחם חשד, לחם העצבים; אלה המשיבים בלועו שכין אשר דחליקורו בחמאות לבל ישמיע האטלל כל צוחה בהכריתם אחריתו. כרבות.העזובה בבית שלומיאל כן עזבהו רום לבבו וכן נכחד עוצם נפשו ויחדל מהתמרכר נם בפקוד נשים רחמניות את נוהו ותוציאנה בקולי קולות את אגורות הכסף מצרומתיהן כי קמו על נדיבות לכלכל את מחלת אסתר. הרופאים צוו על אסתר במפגיע לבל תניק מחלב שדיה את התאמים פן תיבש שארית מח עצמותיה וינוס שייר ליחה ושן יבלע נם להילדים בגללה. אז הריקה הרעה נם את קבעת כוסה אל,.בית שלומיאל. — היאסוף המלמד מבראדי נם שתי נשים מיניקות אל ביתו? אמנם גם אז טרם פסו ישרים מבני אדם וחבא יום יום אשה מהנשים הרחטניות אל בית שלומיאל ותחלוץ לדתאומים שד. אבל עוד אחת מעט והנה קרב קץ הילדים שרוב חליפות החלב אשר בא אל קרבם ורופא העיר לא ידע חנינה וינד מפורש כי דם אלה הילדים על אבותיהם יטוש בתתם את חיתם לממיתים. ויהי היום ותבוא הדורה אודלה ותבשר לאסתר ולשלומיאל כי באחד הכפרים הקרובים אל העיר חדרוב נמצאה לה אשה מינקת מן העבריות אשר ברוב רחמיה תרצה את אחד הילדים להניקהו עד יגמל הנער ותשיבהו אל אבותיו. ומבלי הרבות דברים ננשה אל פרץ ותקחהו על זרועותיה ותלט אותו באדרתה ותמהר לעזוב את הבית, וכמו נחפזה ללכת. ' האם הערימה הדודה אודלה לקחת אתה את פרץ ולא את זרח בשפטה כי לבן פריץ אשר הצדיק שם אות קין על מצחו לא ישיתו האבות את לבם בהלקחו שהם לימים לא כבירים? עוד בטרם הצליחה לעזוב את הבית באה באזניה זעקה נהלה ומרה אשר התפרצה מלבב האם האשללה בקראה: •הה. בני יצאני. שדי המר לי מאד!" כמעט רנע עצרה הדורה אודלה מלכת ותפן ותור חץ מבטה אל אסתר ותבט נם אל פני שלומיאל אשר עמד ממולה כאיש נדהם, ותמלא את נחירי אפה מלא אצבעה אבק עלי מרורים ותשאף בחפזון׳ ותפן. ותצא. מה זה היה לאסתר כי נזעקה ומדוע נבהל עתה שלומיאל מאד ורנע בחרדת גששו חשב לרוץ אחרי הדודה ולהציל את הילד מבין זרועותיה?,הלא היא נודעת •בצדקתה ובטובה וחסרה לכל בני העיר. הלא כאז חלתה אסתר את חליה היתד. היא