Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1894-01-01 · חוברת ב · p. Seite 62

ממזרח וממערב ־62 עלומיהן. ונהפוך הוא כי בחרו בחיים ותאהבנה ימים לראות טוב ותהי המנפה שארית תקותן לראות חיים שיש לבו חפץ בם. מי לא יזכור את המעשה אשר עש־ בני העיר חדרוב לבת גמליאל׳ לפני שלש שנים בהתפרץ המגפה• אז הובלה בת גמליאל. לבושה שש ורקמה׳ בתם־ם ובמחולות אל בית מועד לכל חי, אז פצחו כל בני העיר למנדול ועד קטן לפניה רנה ויגילו ברעדה לעשות לה חסד ולשיש אתה משוש. -ביישמה מבינות לקברי המתים היתד, בת גמליאל אשר, לאיש חי רב פעלים אשר — שפתו אתו להנעים זמירות דור בן ישי בנפול איש למשכב וללמוד משניות אחרי מט תו של מת. הן ביום עברות ימם לבב העם ואף אבירי לב הרחוקים מצדקה ילמדו חנינה בראותם בידם לעיניהם, ומי יודע אם לא כמעשה אשר עשו לבת גמליאל יעשו-כן עתה נם לבנות שלומיאל העני שבעניים? כמעט תקוץ הנפש היסה במחשבות און כאלה ורגע בחטתה תקשיח רחמיה מהבנות הסוררות. אבל מי יבא במשפט עם אמלל וקשה רוח על תעתועי יצר מחשבות לבו ועל זדון הגיונו ומהתלות חזיונותיו? הלא אין אדם נתפס על צערו. נפשות ישראל יפות הן אלא שעניותן מנולתן. עיני האמללות כמעט נמקו בחוריהן וכליותיהן כלו בחיקן נדחל לקראת החפש והדרור, בהנתן נם למו חפשה — ללכת להתפלל עם כל הנשים בהעזרה ולהוריד דמעות בשעה שהמנדת בוכה נם להביט מבער להחלונות הקטנים אל בית התפלה י י ולהמטיר אגוזים ושקרים וענבים צמוקים ופתיתי ממתקים, להמטיר למראה עינים המעט מן המעט על ראש*;החתנים־ בעלותם לתורה בשבת שקודם החופה ולתת את הנותר אל כליהן. גם בין בני שלומיאל הנערים ככר היו קשי פנים וחזקי מצח. הימים ימי חנוכה. שלומיאל ישב על מושבו בראש השלחן הגדול העומד בתוד החדר ויסתר את כל פניו בזרוע יד ימינו לתת מעט תנומה לעפעפיו, כדרכו יום יום אחרי אכלו ארוחת הצהרים. ועל הספסלים הארוכים אשר מסביב להשלחן יושבים התלמידים וביניהם נם שלשה מבני שלומיאל. המסכתות פתוחות לפניהם רק למראה עינים והמה שוחקים בשחוק הקלפים. בני שלומיאל היו כבירים מכל התלמידים לימים נם היו נוראים על כל .סכיביהם בי בני ■הרבי" המה וילמדו לשונם ללכת רכיל ולהביא את דבתם רעה אל אביהם. גם ערמתם עמדה להם לסבב בכחש ובמרמה את בל התלמירים ולהריק את הק שיטות האחרונות מאטתחתם ולא במשפט. וירינו וינצו ויתקוטטו המשחקים בקול מלחשים על דבר אגורה קטנה אשר לקח אחד מבני •הרבי' בחזקה. ותקם המולה דקרי בכית ועוד אחת מעט והנה המריבה חמה תצא. וברגע ההוא בא דן השדכן החדרה ואיש לכוש נגדי חמודות עטו. בו ברגע קמה ההמולה לדממה וכל התלמידים מהרו ויסתירו את הקלפים מתחת להטסכתות אשר לפניהם ויהיו~ננוכים מאד. אז גסזפני בני הרבי. אמיצי הלב בגכורים. התאדמו כדם; אז הניעו נם המה את יצורי נום ויפלפלו פאות ראשם וישימו עיניהם בספר הפתוח ויהמו וישוקו הטיך^חרישית ומשק קל. ובין כה וכה ויתגנבו להביט אל הבאים אם לא ישימו גם אליהם לבם, אם לא — בשלהם כל החרדה הזאת.