Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1894-01-01 · חוברת ב · p. Seite 61

סרץ כן שלומיאל 1(1* דין אסתר אשתו כןכה להדודה אודלה באמרה כי לאה ורחל נכדיו בקימה ב מ ר ם ם ו ע ד, דילא באסנדי כבר הניעו לפרקן וכבר באדי עתן עת דודים. לאח ורחל. שתי הבנות דינדולות, שתיהן יפות הן וכבד מאיש להוציא משפט לאיזו מר,ן היתרון. שתיהן לא התיפו בתמרוקי הנשים, לא קרעו בפוך עיניהן לתת להן כדק י׳ לא העבירו חכליל על לחייהן ועל שפתותיהן להאדימן מפנינים, לא הרבו נורית על שניהן לדילבינן מחלב, גם לא לבשו שני עם עדנים ולא באו בעדי עדיים להרבות הוד ויפעה. לא כחל ולא שרק ולא פרכוס ויעלות חן. אולם העוני אשר הראה כחר¬ כי עז וידו כי קשתה בכית שלומיאל ויהפוך שער האב לכן כלא יומו ויחרוש חרישו -על נבו ויאריך למעניתו על חלקת פניו ולא עת. העוני אשר ישוב יהפוך ידו סל־ היום על אסתר האם האמללה להפוך לובן לחייה לירקון בטיס בלותה ולהחריב פח עצמותיה בעוד לה עדנה׳ העוני אשר בחמת רוחו זרק גם בפני הילדים הקטנים אותות שיבה בעוד עצמותיהם מלאו עלומים; הוא הפיל חתיתו נם על הבנות היפות פין עוד אחת מעט ויעוז כהותו לשלוח נם בהן יד ולהראות פעלו ושחיתותיו על פניהן, גם חבר נמצא לאיש משחית. 'ללאה הבכירה כבר מלאו עשרים ושלש שנה ולרחל עשרים ושתים, ושובע הימים נלוה אל המחסור והעוני להשחית לחכל.י- והמשחיתים האלה לא ידעו הנינה נם בניס כחשים הם לא אטון בם, והטה לא יאמינו־ גם להאבות האומרים תמיד כל היום באזני שכניהם ושכני שכניהם כי בנותיהם נכחו בקומה בטרם מועד. נם אסתר ונם שלומיאל רק בפיהם ובשפתם אמרו כזאת ובסתר לבב*• אחרת חשבו. לא חסרות לבב וחדלות רגש היו אלה הבנות, וכבר קנאה נם רחל הצעירה באחותה הבכירה ותדמה כנפשח כי לולא היא •שעמדה לשטן לה כי עתה כבר בא טאלה. ויהי היום ויקר לאחד הנערים מחובשי בית המדרש מקרה בלתי יקר כי הקשה אל כונת ה״כלומר' אשר בו פתח רש״י את דברו, ולא יכול לו. ואף נם זאת כי נלאה לנול את האבן הגדולה אשר הניח המהרים שי״ף על םי באר תורתו בהתימו את דבריו .בחרע־ ואיידי דאתי להכי חשקה נפשו לבוא נם עד חקר ה״ורוק• וה״ויש ליישב של הגאון מהרש־א. ויבא הנער אל בית המלמד מבראדי לבקש תורה מפיהו,- והנער נער טוב תאר ויפה עינים. ושלופיאל היה קצר־דאי וישם את עיניו ואת כל ראשו בהספר אשר לפניו כמו היה עם לבבו לגול את אבן הפלאות בעוז ראשו. ויתגנב הנער ויתן עיניו באחת סכנות המלמד בודויק גדול ומבריק תכלית ברק. כמו יהגה לבו אימה פן יוסיף חלילה קושיא ופרכא שאין עליה תשובה על קושית המהר״ם שייף בהניחו נם את הנערה התמה והברה בצ־ע. כלומר: לבו פחד ורחב פן ואולי יש ליישב... וברנע ההוא עברו כל צבא הצבעים חליפות על פני לאה הכבירה וגם פני אחותה הצעירה אדמו רנע כתולע ומשנהו חורו כשיד. לאה ורחל בנית שלומיאל המלמד טבדאדי ראו את רוע מצבן ואת ענות אבותיהן ולבותן התחמצו בקרבן. וכבר צפו בצפיתן יחיל ודומם לקראת דבר או מנפה כי יבא ויחיש פדות לנפשן הנענה, לקראת בכור המות בהניפו מגלו וחרמשו על עולל ויונק נער ואיש שיבה ומפיל חללים כעמיר מאחרי הקוצר... לא כי סבו חלילה אלה העלמות היפות את לבותן ליאש מן ל־יחיים נעצם.