Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1894-01-01 · חוברת ב · p. Seite 60

*)6 מסזררו ומטסרב -- •הסלסה הן הנושאות את הילדים על זרועותיהן. הבכירה את הבכור והצעירה את ה.צעיר. אכל דא עקא כי זו דרך רחל הצעירה סאז לעכור את אחותה ולקדם לבוא •לפניה. ונם הסעם כקרוא השמש •גיוואטער' ותתסרץ רחל ססני אחותה ותקריב לבוא. ויהי כראות רבי יורם את השערורה אשר נהיתח ויקם על רגליו ויקרא ־בע1 קולו על הילד האסלל. על הכן השובב . לאפר: •מה סוצת עליך פרץ?! יורם לא :באלה יחפוץ. עז פנים ונודר סרץ תועבה הוא לו. תעב יתעבנו ושקץ ישקצנו כי -שקץ ועז פנים הוא . . . ולאות לבני מרי ולכל עזי הפנים יקרא שסו "פרץ* ושם :אחיו הבכור יקרא כישראל -זרח* .. . יורם לא תמול הוא. יורם יודע את אשרי •לפניי, יורם יהי הסנדק רק לזרח. ופרץ יבקש לו סנדק אחר אם עז פנים הואי. וברגע ההוא בא פרץ על פני פרץ. בינע ההוא נחתם נזר דינו של הילד דאמלל, אות קין הושם על פצחו אות חרפת עולם, לא .ימחה, — איזה הדרך עכר על רבי יורם הרוח להתפרפר על ילד בן שמונת יפים באשפת :אחותי? — השפר לך פן תרבה לשאול. שתוק כך עלה כמחשבה לפניו — ואל תתפח ■שהר• אדם ישן כאן ורואה חלום באספפיא. ד. הטק׳אןי דלחה. . . . ואע־ג דאינחי 6• חזי סז^יחו חד. (שבת קסז.) בימים ההם כפעט כלתה הרעה אל בית שלומיאל ועוד אחת מעט והנח •השמידה נם את שארית הגאון אשר ברוח הפלפד פברץדי ותבריעהו. העוני והפחסור׳ -הפצור והפצוק, המבוכה והעצבת ה^זפו את נוהו ויכלו כיושביו כל חצי חפתם. א סתר חלתה במחלת השחפת והיא מחלה ממשכה מאנה הדפא. וימאן שלומיאל -להתנחם ותתגבר עליו עצבת לבבו ויתהלך לפעפים קודר שחוח כל היום מבלתי •יבולת לעבוד את עבודתו באמונה כאשר הסכין עד כה.'גם הרבים מאבות התלמידים משכו את בניהם ממנו ולא נתנום לבוא אל הבית אשר בו תשכב החולד" אז נהפכו אחדים מהמלמדים• הצעירים, הנחרים בהמלטד מבר ץדי תמיד, למרחמיו כי נכמר .גחימיהס על כן גילם ויאספו את תלמידיו אל •חדריהם• ללמדם חגם עד כלות ימי החורף ואת השכר יתנו האבות על יד שלומיאל למען יהי לו לכלכל את ביתו עד •עבור ימי הרעה ולא ישכר מטה לחטו. ורחמי מאהביו אלה הרגיזו את נפש שלומיאל הרבה יתר מקנאתם ושנאתם \ ותחרותם. הלא חסדם היה לו לחטאת וטובם בוטה כמדקרות חרב כי הוחדר, ונם :מיוטה להכחיד כל שארית-לנאותו ולהשיבהו עד דכא. ובשבת שלומיאל משמים ויבא העוני. זה המלאך הדוחה, ויניף עליו שבט- שכרתו ויאלצהו לחשב עם נפשו ולדאוג לאחרית כל מרבית ביתו. 1