Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1894-01-01 · חוברת ב · p. Seite 51

51 פרץ בן שלומיאל ג מצאו לאלה המגייס ויעלעו דמם. כי ערום אחד מכתיר אלפי תמימים על נן יצא ששפט מעקל — והמלאכה היתד. נמכזה. * נם בני ישראל אשר בכל מקום בואם ישאסו — אם יאבו ואם ימאנו — רוח שוכני ארץ מגיריהם, והיא תשנה מבלי משים את טעמם ותלבישם צורה חדשה עד אם יהיו המה בקטנם דמות עם הארץ בנדלם; נם עליהם נחה רוח העת ההיא ונם תמה נפרדו למפלגות ונחלקו למשפחות — על סי דרכם. נם הם התנאו ביחש־ אבות ויבזו בלבם את כל העושים במלאכה ומתפרנסים מיגיע כפיהם. אפם כי תחת אשר אצילי 1ם הארץ התיחשו למשפחות אבירים דורכי קשת ולבושי מגן ושריון ■התימרו המה בכבוד בעלי תריסין המנגחים זה את זה בהלכה י בכבוד הלוחמים בלהמתה של תורה. ויתנשאו הרבנים ובניהם ובני בניהם על העם ויהיו לאצילים, •לנגידים ומצוים בעיניהם , ויחשבו את המון אנשי עדתם לצאן מרעיתם. לכבשים אשר לא נבראו בלתי אם לתת את צמרם להאצילים־הנוזזים. ואם הרבנים היו ■לאצילים בעלי אחוזה ויתעמרו בתושבי אחוזתם כאשר יתעמר האדון כיליד ביתו ומקנת כספו, הנה היו המלמדים'כנליציה כאצילים עניים אשר בכבוד משזחהיתימרו אבל אחוזה אין להם כי ירדו מנכסיהם. אמנם רע ומר גורל האצילים העניים כי כל רואה ישחק ילעג לנאות רוחם זנבהות לבם וגם נערים יתקלסו בם ובכל זאת לא יחדלו המה נאוה. ונהפוך הוא כי במרי שיחם וחמת רוחם על •הנבזים והשפלים' המתקלסים בם יגביהו עיניהם ייחליםו גאות. ושלומיאל •המלמד טבר^די* היה האציל העני שבאצילים העניים. הוא בראשית באו, לפני שנים רבות ׳ עירה חדרוב היה נודע לשם באמרם עליו כי מלבר שהוא תופש תורה הוא גם "בעל תנ״ף. וידרשו רבים מהאבות לשכנו ויתנו את בניהם על ידו ללמדם תורה ונס "לשוך. אבל זה שנים אחרות אשר מצבו הורע מאד. צעירים :טמנו לימים העיזו פניהם להתחרות אתו לא במשפט ולא בצדקה ויתאטרו נם המד, ••לבעלי תנ״ף ולאשנים פרגונים וילעגו לשלומיאל על גאותו ועל רום לבכי ויקלו כבודו בעיני האבות ויבאישו ריחו בעיני האמות. ויכאיבו חלקתו וישחיתו את מטה ■לחמו עד כי כמעט היה בכל רע. הנה כבודו גלה ממנו. האבות לא ידרשוהו עוד והוא — ככל יתר המלמדים — יסובב •בין הזמנים־ על פתחי •בעלי הבתים" ונם יבא אל בתי •בעלי מלאכות־ לבקש מהם כי יתנו את עויליהם לרעות על ידו. הוא ישתכר אל צרור נקוב ועבודתו׳ עבודת הקדש, לא תהי^לו עוד למלא בטנו ובטן כל מרבית ביתו אבל — למלא פניו קלון. הנה כמעט עזבהו כחו לעבוד עבודת1 כל היום ולהשמיע לקחו בגרון נחר על אזנים אטומות משמוע. ואלה התלמידים נחרו בו בזדון לבכם , הכעיסוהו בהבליהם וימררו את חייו במשובת נעוריהם ומעשי תעתועיהם. ויהי בבאו על שכרו המעט והוא תחנונים ידבר. אז יענוהו אלה האבות עזות, יזעטוהו, ירעטו אליו פנים׳ ידברו אתו קשות. ובפושט יד לבקש נדבות ב ע ז מצח הוא בעיניהם. שלומיאל זה האיש גבה הקומה אשר מבנה גוו איתן ובכל רשמי פניו ילין עז׳ברום מצחו, בגידל חוטמו ח1כי שפתיו, באורך שפמו ושער פאות ראשו וזקנו המגודל אשר כלו שחור. וכמי יחשיך גם את תואר הפנים הרחבים; זה. -איש נהפך עתה לאחר וכמו היתד, אתו גם רוח אחרת. חזות פניו כל היום תמיד *4