Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1894-01-01 · חוברת ב · p. Seite 50

50 ממזרח וממערב וירא סרץ את אחיו הבכור והנה חוט שני על יד ימינו והוא שוכב על צד אמי ויונק מחלב שדיה, וירם קול בוכים. האם עכר על העולל הרך רוח קנאה כראותו את חוט השני אשר לאחיו; ראם ככר קם בו סמל הקנאה להרעייהו? הנה אנכי נותן ענין לתוכני רוחות והוברי נפשית לענות בו. על דעתי כי זה דלק רק להילדים הגדולים הקוראים תמיד כל היום כי הכמתם סלם מצב א־צה וראשו מגיע השמיטה ובכחה יסקו שמים אף יציעו שאול, יטו קו על עש כסיל וכימה וימודו בשעלם תחתיות ארין; המה בהעסילם לעלות על שלבי הסלם ועוד אחת מעט יכבד באו עד מרום קצו, ועוד אהת כעט וכבר עלו ראש הססנה וכבר תדרוך כף רנלם על בבת התולדה, והנה אחד כאחוזת מרעיהם לננד עיניהם ובכנדו •תולעת השני׳', והנה השלבים ירכזו מתחת רגליהם ובלבבם תרם תולעת הקנאה ותאכל לשדם ושכנם ותעלע דבם ומה עצמותיהם עד כלותסמעל פני ראדמה. אמו שטעה קול בכיו ונחומיה נכמרו עליו ותרימהו על כפים ותאטצהי לפו לבה ותחלוץ אף לו שד. אבל מעיה חמרמרו׳ בעצמיה שלח רזון. כמעט נס לחה ומה שדיה כי יינק. ואף נם זאת בעת קדטיהו ברכיה ככר שתה מצה אחיו הבכור גס את קבעת חלבה ושארית שקוי עצמותיה. והצעיר ה אמלל שאף בכל פה וישאף אך רוח, ותקצר נפשו בעמלו ו־מרר בבכי ויעורר זעקת שבי, ותה• אפו כאובדת עצות בחמלתה עליו ובהמון מעיה לו, ותנידהו ותטלטלהו על זרועותיה, וירב הילד תאניה ותתמרמר האם האטללה ותתעבר ותתאנף על נפשה׳ — ורגע בחמת רוחה יזע־ז לבה נם אל בר בטנה כי ימאן הפוגית. העל הילד הרך יזעף לבה והוא לא •דע מטוב ועד רע?! הלא נם אנשים אש־ ככר מלאם אל הים רוח בחכמה ובתבונה ובדעת לחשוב מחשבות ולהשכיל משפט כי בכי ונאקה לא יועילו כיום עברה ׳ לא ישלטו ברוחם לכלוא את הרוח ועיניהם מקור דמעה עת תאותם נהיתה עליהם, ותקותם היתה למו לפסח נפש . . . אמנם הגדולים מאז אהבו כן. ותהי זאת נחמתם עדי רנע בהתנכר עליהם חמת רוחם כי יעמיסו על הקטנים את מרי שיחם. ואלה הקטנים זעף הנמלים ישאו. מפשע דתק־סים נגע להחלשים והמה לא יפתחו פיהם ולא יתאימו . . . והאם האמללה כה היא רי נלין עליה והיא לא תדע עת ומשפט למחשבותיה כי לבתה אטולה ונפשה ירעה לה. ופני שלומיאל גם המה סרים וזועפים. עוד טרם באד, התאוה בלב •פרץ החכם* לרדת לתור את ארץ החיים כבר ילדה אסתר לשלומיאל אישה כנים ובנות הרבה כיד ה׳ הטובה עליה וכלם היו בבית אבותיהם וכל מחסורם עליהם. עשיר ורש, שוע ודל, אציל ובוז משמחות, כה; ועם, אשר איננו עובד ועובד. אובל־ואינו עושה מאומה ועושה ־ ואינו אובל רק מעט נפרדו בימים ההם בנליציח לפשפהותיהם ולא קרבו זה אל זה ולא התנגשו יחדיו. ויהי המרחק רב ביניהם. הראשונים היו הנכבדים בעיניהם והאחרונים הנקלים ובזויי עם, הראשונים כני אדם והאחרונים חמיר־ם, הראשונים העורבים והאחרונים הפגרים. ויתנפלו הראשונים על האחרונים ויאכלו בשר זרועם ויבלעו יניעם וישתו וישכרו מזעת אפם, ונם א ם ר ו ח י ה ם