Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1894-01-01 · חוברת ב · p. Seite 42

ממזרח וממערב 42 אולם על איות זאת עוד נשוב לדבר אחרי כן. מרבית כני ישראל נימים ההם היו •מתנגדים־ ואך כראשית שנות המאה הנכחית החלה החסידות בגליציה להתפשט הלוך והתפשט. מצבה בעשרים שנה הראשונית היה דלמז/יד בערכה לעיסת מצבה ברוסיא. ולא אחת היו חסידי גליציה ורביהם לשחוק ולקלסה. בעיני אחיהם חסיד* דוסיא ורבידם. לכל שלשת דמפלגית האלה בעת ההיא, היה ־החדר" בית־חנוך משותף לבנידם. זה "החדר־ שריד נסלא ורב הערך משנות קדם, שארית בית־הכדרש הכי עתיק בתבל, אשר בעוד היותו על.. אדמת כנען׳ המומזה כנגה קרני השמש, רהב ונסב ויתנשא ויתפתח בלי־כעציר לכל רוח. ואולם אחרי כן מתגרת •ד הלחץ והדחק בשנות הכינים, ימי החושך והאפלה! הלך הלוך והתנינה, התכוץ והצטמק לבית* חניך צר ומוגבל, — סמל הגיטו בכל צכיונו הנורא והאיים, — החדר הזה נשא בקרבו בימים ההם, וגם נושא עוד בימינו אלה_ חותם מצב כלכלת־בני ישראל בגליציה. ואולם עד היום הזה הנהו עוד המקור היחידי למוצא יהדותם. לו שמו המשכילים אז את לבם להתבונן ולהסתכל בעין יותר בוחנת אל בית הספר הזה, אל מערכת בגינו וגזרתו, הנשקפת עוד גם מתחת לעימות שפך העפר, ואל דרכי הלמוד הנהוגים בו. כי אז מצאו את הדרך הנכון לרפא את הריסות החנוך בישראל. שפת עבר היתר, כמעט השפה היחידה לספרות ישראל בגליציה בעת ההיא. הן הלא השפה הזאת מעולם לא חדלה להיות בישראל עיקר שפת ספרותו. את השפות האחרות סגלו לסו במשך ימי גלותם׳ רק לדבר מסחר ומשא ופתן עם אחרים, אבל הדבור העברי לא פסק מישראל עד היום הזה. או, האם צקון לחש היהודי המזרחי לפני אלהיו — אם גם למראה עינים לא תואר ולא הדר לו — האס סוד שיח התפלה הזאת, אשר ישפוך ישראל בהתעטף עליו רוחו, איננה •שיחה" משוכללת יוצאת מן הלב, בינו לבין המקום? •שיחה־ בסוד קהל ועדה? הבי מנהגי ישראל בעבודתו את אלהיו בבית הכנסת ובביתו, המשולבים תמיד עם הדבור העברי, הכי הפה אינם אלא מצות אנשים מלומדה, דק סן השפה ולחוץ׳ כבקרב בני דתות אחרות? האם אינם דבר הכרחי, אבר מגוף הלאום ותוצאות רוחו? אפני הדבור העברי בתפלה ובמנהני־הדת, הממלאים מקום רחב־ידים למאוד בחיי היהודי הצנוע והתמים, נהפכו בקרבו לבשרו ודמו, עלו בשפתו המדוברת׳ חדרו אל חליפות מכתביו ויתרקמו במחשבותיו והגיונותיו. היהודי בעת ההיא, כרבים עור בזמן הזה. הנה וחשב לרוח השפה העבריה. — ומה מאוד נכבד ונפלא הדבר. כי בשפה המדוברת, כמעט כל המלין נושאי רעיון או מושג מפשט, אשר הנה רק הנה כראי מוצק הנן לתכונת רוח השפה, ל^פני־מחשבות העם הדובר בה והלך נפשו — כמעט כל המלין האלה בשפת עבר יסודתן, בעוד שיתר השמות והמלין בלולות תעלינה, עבריות או משפות זרות נגזרות. — גם דבר נודע הוא׳ כי שפת עבר לא חדלה מהיות הולכת ומתפתחת ומאוצרות התלמוד. המדרשים ושפות נכריות רכשה לה עושר רב. השפה המדוברת* בתור שפת־ספרות, לא היתד, חשובה כלל, ותהי מיוחדת רק לנשים. שפת המדינה בהתפתחותה ובצורתה הספרותית לא היתד, ידועה כלל להיהודים, ויד מצב המדיני בארץ היתד, בזה, כי הלא גם אצילי־פולין נקעה נפשם בעת ההיא מעל ספרות עמם ו •עזבוה לנפשה בתתם היתרון עליה לספרות־צרפת. ולזאת איפוא השתמשו המשכילים לחפצם לרוב בשפת עבר׳ אף כי ידם משלה למו בשפת אשכנז, ועל פי רוב נם